?

[סיגריד]

?

היי לכולם, אמא שלי נפטרה לפני שבוע באופן פתאומי, אני עדיין לא ממש מעכלת את זה אבל השבוע חוויתי כאבים ממש חזקים באזור הלב,וזרמים אנרגטיים מאד חזקים, האם יש הסבר לתופעה? ובכלל, איך מתמודדים עם הריק הזה שפתאום תופס?

 

[אסתר84]

היי

נתחיל מהסוף להתחלה.. מוות אכן גורם לריק גם אם כביכול מתכוננים אליו.. כל שכן כשלא. לדעתי ולדעת גדולים ממני .. לאבל יש חשיבות עצומה הוא מעין הגלד שעל הפצע. לא רצוי להאיץ תהליכים. כולל לא להאיץ תהליכי החלמה. כי זאת תיהיה החלמה מאולצת. מוטב לבכות.. אם אפשר "לשוחח" עם אלוהים וגם מותר לכעוס אם זה מה שמרגישים. כמובן גם להיעזר בסביבה או במטפל. כל אחד מתאבל בדרכו שלו. יש גם זרמים ותפיסות עולם שמסבירים לנו את התהליכים הטבעיים שהם התעברות -לידה- ומוות.. יתכן כי תחושי שזה מוקדם להתעסק בכך. ממקומי ומתוך מה שאני חווה בחיים אלה זה תחנה אחת.. של הנשמה. הגוף מת... החלק האורגני מת לא הנשמה. יתכן כי אותה תחושה שאת חשה הינה תקשור עם נשמת המת כלומר אימך. ישנם לא מעט עדויות שזה קרה לאנשים "שאיבדו" קרובים להם וחשו אותם או בחלומות או בהכרה כלשהי ואף היו שראו אותם. אזור הלב... אנרגיית הלב שם מתחילים המקומות הגבוהים של הנשמה. שלך. רק טוב אסתר

 

[ינוקא1]

תנוחמו מן השמיים ../images/Emo10.gif

לפי היהדות אנחנו לא "נעלמים" עם המוות , אנחנו בסך הכל עוברים שלב. תתני לעצמך לעבור את התהליכים שצריך ואני מצטרף לתגובה לפני. חכמינו אמרו : שלושה ימים לבכי , שבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת. צריך אפשר לעצמינו לבכות ולשחרר - זו בעצם המטרה של כל עניין האבלות. לאחר שמשחררים , לדעת שהיא נמצאת במקום טוב ויום אחד בעתיד אחרי מאה ועשרים גם אנחנו נגיע לשם.

 

[עומר גלעדי]

../images/Emo24.gif

סיגריד יקרה, ליבי איתך... צר לי לשמוע על האבדן הפתאומי שאת חווה. כשאני חושבת עלייך, אני מרגישה ממש כמו "עקירה" אלימה של הלב... אם יש משהו שלמדתי על מוות, זה שהוא מדרגה אדירה לצמיחה רוחנית. לפעמים, התשוקה שלנו להמשיך להרגיש את האהוב, גורמת לשער מדהים אל העולם הבלתי ניראה, עולם האנרגיות. בספר שסיימתי אתמול, "המכשפה מעין דור" של דוב טרובניק המיוחד כל כך, הוא מתאר מכשפה שכשדמות האם שלה נפטרה, הוא מכנה את זה - "מוות יילדה אותה מהעולם הזה". עלתה כיתה. סיימה עם שיעורי הקארמה שלה לגלגול זה. ממשיכה הלאה. ואנחנו - נשארים מאחורה עם ההלם, הגעגוע, החסר... באחד האובדנים הכואבים שחוויתי, קיבלתי את הספר "ספר המתים והחיים הטיבטי". האמת היא שעוד לא יצא לי ממש לקרוא אותו, אבל כשעלעלתי בו, מצאתי טקס, ועשיתי אותו לשחרור נשמתו של מי שאיבדתי. הודעתי לכל אהוביו שביום המסויים, משעה תשע ועד תשע וחמישה, כולם עוצמים עיניים וחושבים עליו מחשבות טובות. אני אירגנתי לעצמי פינה על הריצפה עם נרות וכמה תמונות שלו, ובשעה האמורה הדלקתי את הנרות ושלחתי אליו אהבה, ותקווה להמשך טוב של הדרך שלו. ניסיתי לשחרר. התחושה אחר כך היתה מדהימה. אני מאחלת לך שתהיי שמחה...

עומר

 

[dudi adler]

סיגריד שלום

מתלבט מה לכתוב: מצד אחד, הגעגוע קשה והחוסר גדול. קשה לדבר ולנחם וצריך לחוש את הקושי. "להסתכל לו בעיניים"... מצד שני, שאלת איך מתמודדים? לדעתי ההתמודדות מצריכה התבוננות באבל מבלי להדחיקו. אחר כך, כדאי לחשוב על כך שאמך לא "התפוגגה", אלא קיימת ביתר שאת היות שהגוף החומרי לא מונע ממנה לראות את המציאות האמיתית. היא קיימת מאוד, היא צלולה יותר ויודעת יותר, אלא מה? היא קיימת ללא גוף חומרי. אני מאמין שאמך אוהבת אותך. כאשר אנו אוהבים מישהו, אנחנו רוצים שיהיה לו טוב. לכן אני מאמין שאמך ממתינה עד שתחווי את הכאב, ואחרי שלב זה, היא תשמח אם תחזרי לעצמך ותרגישי טוב, מבלי לאבד את הזיכרון והגעגוע. ייתכן שאם תהיי רגועה בהמשך והאבל לא יטשטש את המודעות שלך, תוכלי לפגוש את אמך בחלום ו\או בזמן רוגע או מדיטציה. דודי