.
כבר איזה שבוע שאני מנסה להיכנס לפה ולא מצליחה. הנה היום ברגע של עוד שניה קריסה לקח לי 2 שניות להגיע לכאן. כאן - הפורום הזה שיש לי מילים אפילו אם הן דוממות, זה המון. .. יש משהו בלבנות לעצמך חיים משלך. יש הרבה לבד, הרבה שקט מכלה, הרבה דיאלוגים בראש וקירות. לוקח הרבה זמן להתרגל לחלל קטן שהוא חלל שלי ושהוא שקט. שהקולות שבדר"כ יהיו בו הם קולות של הטלויזיה או של השכנים. לפעמים כשיוצא לדבר על זה אני אומרת שהיו ימים שבתוך כל המקום הזה הייתי בורחת לאמא, העיקר לא לעבור את הלבד הזה לילה לילה. לילה לילה בתקופות. . אני כל פעם מחפשת נקודת מוצא. או תאריך דד ליין. או איך שרק אפשר לקרוא לזה. תאריך או אירוע שרק עד אז אני אתן מעצמי. רק עד אז אני אחכה. אאמין. אדבר עם בורא עולם. שמעתי מישהי שאמרה שכנראה משהו שאנחנו עושים לא בסדר. חשבתי לעצמי שיש מצב כי נראה לי שניסיתי כבר הכל, או הרוב, לפחות מבחינתי. חיכיתי לכל התאריכים וכל החגים וכל האירועים ואני עדיין באותו מעגל. . היום הלבד הז כבר לא שובר. יש משהו בשגרה כשמתרגלים. אני כבר לא מפחדת להישאר עם עצמי גם אם לא הכי נחמד לי. אני כבר לא מחפשת לברוח בכל הזדמנות כמו פעם. אבל אני עוד מחכה. לא חושבת שאי פעם החזקתי במשהו כ"כ חזק. להחזיק בזה כבר כואב לי מידי. גם לזה כבר מתרגלים. . בבית אחר שנותן לי להרגיש משפחה וקידוש של שבת אני לא מפסיקה לבקש ולאחל כשמדליקים נרות. לפעמים הם רואים שאני מסיימת את הברכה עם דמעות. זה מדהים. הניגודיות שבי תמיד הייתה כ"כ חזקה. אני יכולה להיות כ"כ אפאתית, עייפה ותוך שניות לפצוח בבכי שלא היה מבייש את הכנרת. זה שקט מזויף. . יש לי פואנטה אבל אני לא מסוגלת לבטא אותה. כואב לי מידי, קשה לי מידי, הנאמנות האינסופית שלי לאנשים שבלב שלי לא מפסיקה להפתיע אותי הפעם. או כמו שאמרה לי חברה שאני לא אשתנה ושנשארתי אותו דבר, עניתי "נאמנה עד הסוף המר". עד הסוף המר שלי כי את החלקות הנקיות שלי אני לא מצליחה לבנות על חלומות שמוכרים לי שבמילים.אני כמו הילדים הקטנים האלו שמבטיחים להם שאם הם יהיו טובים יקחו אותם לפארק שבוע הבא. אח"כ מקווים שהם שוכחים. תמיד אמרו שילדים חכמים ושהם זוכרים נכון? אז אני זוכרת את כל ההבטחות השקופות שנתתי למי שאני אוהבת להבטיח לי בתוך הבועה השקופה שלי. ולא שכחתי אפילו אחת. .
כבר איזה שבוע שאני מנסה להיכנס לפה ולא מצליחה. הנה היום ברגע של עוד שניה קריסה לקח לי 2 שניות להגיע לכאן. כאן - הפורום הזה שיש לי מילים אפילו אם הן דוממות, זה המון. .. יש משהו בלבנות לעצמך חיים משלך. יש הרבה לבד, הרבה שקט מכלה, הרבה דיאלוגים בראש וקירות. לוקח הרבה זמן להתרגל לחלל קטן שהוא חלל שלי ושהוא שקט. שהקולות שבדר"כ יהיו בו הם קולות של הטלויזיה או של השכנים. לפעמים כשיוצא לדבר על זה אני אומרת שהיו ימים שבתוך כל המקום הזה הייתי בורחת לאמא, העיקר לא לעבור את הלבד הזה לילה לילה. לילה לילה בתקופות. . אני כל פעם מחפשת נקודת מוצא. או תאריך דד ליין. או איך שרק אפשר לקרוא לזה. תאריך או אירוע שרק עד אז אני אתן מעצמי. רק עד אז אני אחכה. אאמין. אדבר עם בורא עולם. שמעתי מישהי שאמרה שכנראה משהו שאנחנו עושים לא בסדר. חשבתי לעצמי שיש מצב כי נראה לי שניסיתי כבר הכל, או הרוב, לפחות מבחינתי. חיכיתי לכל התאריכים וכל החגים וכל האירועים ואני עדיין באותו מעגל. . היום הלבד הז כבר לא שובר. יש משהו בשגרה כשמתרגלים. אני כבר לא מפחדת להישאר עם עצמי גם אם לא הכי נחמד לי. אני כבר לא מחפשת לברוח בכל הזדמנות כמו פעם. אבל אני עוד מחכה. לא חושבת שאי פעם החזקתי במשהו כ"כ חזק. להחזיק בזה כבר כואב לי מידי. גם לזה כבר מתרגלים. . בבית אחר שנותן לי להרגיש משפחה וקידוש של שבת אני לא מפסיקה לבקש ולאחל כשמדליקים נרות. לפעמים הם רואים שאני מסיימת את הברכה עם דמעות. זה מדהים. הניגודיות שבי תמיד הייתה כ"כ חזקה. אני יכולה להיות כ"כ אפאתית, עייפה ותוך שניות לפצוח בבכי שלא היה מבייש את הכנרת. זה שקט מזויף. . יש לי פואנטה אבל אני לא מסוגלת לבטא אותה. כואב לי מידי, קשה לי מידי, הנאמנות האינסופית שלי לאנשים שבלב שלי לא מפסיקה להפתיע אותי הפעם. או כמו שאמרה לי חברה שאני לא אשתנה ושנשארתי אותו דבר, עניתי "נאמנה עד הסוף המר". עד הסוף המר שלי כי את החלקות הנקיות שלי אני לא מצליחה לבנות על חלומות שמוכרים לי שבמילים.אני כמו הילדים הקטנים האלו שמבטיחים להם שאם הם יהיו טובים יקחו אותם לפארק שבוע הבא. אח"כ מקווים שהם שוכחים. תמיד אמרו שילדים חכמים ושהם זוכרים נכון? אז אני זוכרת את כל ההבטחות השקופות שנתתי למי שאני אוהבת להבטיח לי בתוך הבועה השקופה שלי. ולא שכחתי אפילו אחת. .
