11 שאלות לסופ"ש

  • פותח הנושא 407
  • פורסם בתאריך

407

New member
11 שאלות לסופ"ש

1. יחזקאל ז', פסוק ב: "ארבע כנפות הארץ". הכתיב אומר "ארבעת". ממש כמו שכולם אומרים "שלושת השנים" (כאשר הנכון הוא כמובן: שְׁלוש השנים < שָׁלוש שנים). האם זה שריד לכך שחל היפוך בשם המספר (בלאו מביא טענה זו בספרו אאל"ט) או שאין להגזים כאן? וגם, האם אפשר למצוא "כְּנָפוֹת" שלא רק בצירוף הכבול הזה (ולא "כנפיים")?
2. הם הפועל שִׁנֵּעַ נוצר מתבנית של שפעל כאשר השורש הוא נו"ע?
3. "דחק את הקץ" – מדוע משמעו – "קירב את הקץ"? "דחק" זה לא "הרחיק"?
4. "בתוֹכְכֵי" – מדובר על מילה הקרוב ל"תָּוֶךְ", שתיהן מן השורש תו"כ. אם כן, מניין ההכפלה של העיצור?
5. שאלה בהגייה: קחו את המשפט "אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל וּמְנַסֶּה". במקרה זה אנחנו מבטאים את ו' החיבור כאילו הייתה חלק מהמילה הראשונה – mishtadelu menase (לא השקעתי בתעתיק...). ה-ו' נהגית כתנועת U מלאה. עכשיו, מה קורה אם סדר המילים היה הפוך: "אֲנִי מְנַסֶּה וּמִשְׁתַּדֵּל"? איך הוגים את ה-ו' במצב כזה? לכאורה מצב מוזר, תנועה בראש מילה. להגיד "אוּמשתדל" (בדגש על העיצוריות של האל"ף) אף אחד לא אומר, אבל כולם הוגים עדיין (כביכול) משהו שהוא קרוב לתנועת U שמקודם אבל בלי ה"אְ" בהתחלה. האם זו דוגמה קלאסית לדיפתונג?
6. איך זה שהצורה רֶכֶּז השתרשה בדיבור ולא רֶכֶז?
7. האם צורת הריבוי של נוסח "נוסחים" נחשבת תקנית?
8. איך הפירוש של "חמתה מרובה מצילתה" הוא "רב החיוב על השלילה". אנ'לא מבין מה הקשר.
9. מה בין "אֶנָּה", הִתְאַנָּה ו"תַּאֲנִיָּה"? האם מדובר על 3 שורשים היסטורים שונים שהתלכדו, שניים? ואולי בעצם אחד?
10. מה בין "טַנדּוּ" ל"שניים, בזוג"?
11. בשם המספר, האם יש כלל אצבע למתי שמים את ו' החיבור לפני העשרות ומתי לא? למשל: 130 – "מאה ושלושים" כנגד "מאה שלושים"?


תודה מראש!
 
הצעות לתשובות לכמה שאלות

1. ואולי זו ראייה ש"כנף" היא גם זכר וגם נקבה?
2. אני חושב שכן.
3. הדבר דומה לאדם שרוכב על חמור ודוחק בו, מזרז אותו, ללכת מהר יותר.
4. יש איזה מקור קדום למילה? אם לא, יכול להיות שזה שיבוש מ'בתוככִי' שפירושה הוא בתוכך.
8. המקור של הביטוי הוא ממסכת סוכה, ושם מדובר על סוכה, שכידוע מסוככת בסכך שמצל, שבה קני הסכך מועטים ואור מציף אותה. מכאן בהשאלה - חמתה, הדבר השלילי, מרובה מצלתה, מהדבר החיובי (ואני חושב שהתבלבלת בכתיבה).
 

trilliane

Well-known member
מנהל
כמה תשובות (3, 4, 6, 7, 11)

3. כפי שדוחקים במישהו, מזרזים אותו. זה בעצם לנסות להגיע לסוף במהירות, יאללה יאללה.

4. אין לי מושג, אבל האם זו לא הכפלה מוכרת בשורשי ע"ו? כלומר, אם, לדוגמה, "שׁוֹבָב" הוא משורש שו"ב, למה מפריע לי ש"תוככי" משורש תו"ך?

6. איך זה די ברור – ברוב (אם לא בכל) המילים משורש רכ"ז הכ"ף דגושה: הִתרַכּזוּת, מרוּכָּז, מרַכֵּז, מֶרכָּז, מֶרכָּזִייה, מֶרכָּזָן, מִרכֶּזֶת, מִתרַכֵּז, ריכּוּז, רַכָּז, רַכֶּזֶת, תַרכּיז. אבל מתברר שהמילה "רֶכֶז" (אם או בלי דגש בכ"ף) כלל אינה מופיעה אצלי במילון ספיר וגם לא במאגר מונחי האקדמיה... אני מניחה שהיא מילה שנולדה בציבור ולכן נולדה ב"חטא"
(כמו "תובנה" או "מיסוי" ומילים רבו שגרמו לאנשי האקדמיה לזוע באי נוחות). בתחושה שלי "רכז" איתנו כבר זמן רב; אבל הייתכן שהיא כה טרייה או שמאחר שמעולם לא התקבלה רשמית (כנראה) פשוט התעלמו ממנה?


7. למיטב ידיעתי והבנתי לא. אני חושדת ש"נוסחים" נולדה במקור כרבים של נוּסָח ולא של נֹסַח.

11. למיטב ידיעתי רק בסוף, לפני האחדות. למשל: מאה ארבעים אלף חמש מאות ועשרים.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
* ב-6 יש "אם" שצ"ל "עם"; עמכם הסליחה

(ואביכם המחילה
).
 

trilliane

Well-known member
מנהל
צר לי; לא יודעת מהי ההגדרה הקלאסית לדיפתונג

ואין לי השכלה בלשנית מקיפה בתחום הפונטיקה. מציעה לך לשאול בפורום בלשנות.
 
(1, 3, 4, 10, 11)

1.במקרא המילה "שְׁלֹשֶׁת" נכתבה גם על קבוצה של שלוש נקבות ("וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם", "שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם"), אולי כאן גם כיוצא בו. יש גם "כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" (דברים כב, יב).
3. תלמוד בבלי כתובות, קיא, א. "ושלא ירחקו את הקץ", רש"י שם: "שלא ירחקו את הקץ – בעוונם, לשון אחר: שלא ידחקו – לשון דוחק, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי", והדבר קרוב למה שהסבירה כאן טריליאן.
4. כפי שכבר נאמר, זהו שיבוש של המילה הקדומה" בתוככִי" שמשמעה בתוכךְ, ואולי בתוֹךְ.
10. בתלמוד הבבלי (בכמה מקומות) יש פתגם האומר "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" שפירושו שטוב לשבת בזוג מלהישאר באלמנוּת (ולכן יש מוכנות להתפשר על בן הזוג).
11. לפני הפריט האחרון יש לכתוב וי"ו חיבור: מאה ושלושים; מאה, שלושים ושלוש.
בפריטים שלפני כן – אפשר (מֵאָה וְעֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם), אבל בלשון ימינו פחות מקובל.
 
אה,

לא שמתי לב ששאלתך ב-10 היא לא מה המקור של טנדו אלא מה ההבדל בינו לבין בזוג או בצוות.
התשובה היא שב"טנדו" כמעט אף אחד אינו משתמש (מלבד האקדמיה ללשון בבואה לחדש מונחים, והיא עושה בו שימוש כשמדובר בצירוף שכולל בתוכו יסוד של שניוּת), וכן ניתן למצוא את הצירוף בספרות ישנה במשמעות של "בצוות".
במקור ספק אם השתמשו בצירוף מלבד בפתגם האמור, לצורך החרוז (או כמעט חרוז) טן דו – ארמלו.
 

407

New member
תודה! התכוונתי דווקא למקור המילה אבל עדיין

לא הבנתי למה המשמעות של טנדו היא "בזוג, בשניים". האם יש קשר לתחילית "דו" שיש בעברית?
לגבי 11 - כשאתה סופר נגיד מספרים עוקבים, למשל 128,129,130,131 אתה לא אומר "מאה עשרים ושמונה, מאה עשרים ותשע, מאה שלושים, מאה שלושים ואחת"?
 

trilliane

Well-known member
מנהל
ודאי; אבל גם אומרים ששתלפים ולא "ששת אלפים"

אז אם הנקודה שלך שציבור הדוברים, רובם ככולם (או במילים אחרות: אנחנו) מקצרים בדיבור ולא הוגים "לפי הספר" התשובה היא תמיד: ודאי!
 

407

New member
התכוונתי איך "לפי הספר". אז בלי "ו" נחשב

לא תקני, כן?
 

trilliane

Well-known member
מנהל
לא בטוחה שזה נחשב ללא תקני.

אם התקן חשוב לך, מציעה לשלוח שאלה לאקדמיה דרך אתרהּ.
 
לגבי החלק הראשון של השאלה

'דו' אכן מקורו ב'שניים'.
אבן שושן אומר ש-tan בא מפרסית ופירושו 'גוף', ו'דו' הוא שניים.
 
למעלה