10 שנים...

[y a l d a 1 7]

10 שנים...

10 שנים ואותו הסרט
10 שנים של נמאס
10 שנים שמעט מאוד, מעט מידי משתנה
10 שנים של חוסר אונים
10 שנים שאני לא חייה
10 שנים שאני לא בן אדם

10 שנים!! וכמה עוד אפשר יותר??

ואני כבר לא מאמינה שזה ישתנה
ואני לא מאמינה שאני אגיע למקום טוב יותר
או סביר.

ונמאס לי לחיות, רק בשביל שההורים לא יהיו אומללים שאני אעלם
כי אני כל הזמן אומללה.

ואין, אין לי סיבות להמשיך במירוץ הזה
ברדיפה אחר כלום!

ואין לי כוחות, למשוך יום ועוד יום ועוד יום

הייתי כ"כ רוצה לסיים עם הכל. ברגע זה.

ואני באמת יודעת שזה לא ישפיע על אף אחד שאני לא אהייה
בספק אם מישהו היה טורח לבוא להלוויה.

תסכול שכזה!

 

[jellybelly1]

כל כך מצטערת

על מה שאת מרגישה
שאיבדת אמונה ותקווה
מובן שנמאס והתמעטו הכוחות

אני קצת יותר שנים בהפרעה ומבינה אותך מאוד
אבל אני יודעת שלא ניסיתי הכל ויש עוד טיפולים ועזרה שקיימים בשבילי
ומה שלא הצליח בעבר לא מעיד על כך שדברים אחרים לא יצליחו

את צודקת שהכל אותו דבר ולא משתנה, זאת ההפרעה ששומרת על המצב ככה, כי ככה היא מוגנת
את אחראית לעשות שינויים, להעז, לנסות דברים חדשים שייתנו את התקווה לעתיד
בשביל זה את צריכה לקבל החלטה קשה - להיות מוכנה לאבד את ההפרעה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי, ילדה.

בכל פעם שאת כותבת פה, את קורעת לי את הלב.
לשאת את הכאב הזה שנים רבות כל כך, זה דבר איום.
כואב להרגיש לכודה ככה, בלי יכולת לשנות ולעשות שיהיה אחרת.

עצוב לי שאת מרגישה שלאף אחד לא יהיה אכפת.
אני שמחה לראות אותך כאן כל פעם שאת באה. את חלק מהמשפחה המאוד גדולה הזו, ואמנם אנחנו לא מכירות מעבר למסך אבל אצטער אם לא תהיי חלק מכל זה.
ואני בטוחה שבחיים האמיתיים שלך יש עוד אנשים שאת חשובה להם, גם אם את לא יודעת ולא מרגישה ככה.

את מטופלת עכשיו?

 

[שישמים אחרים]

(ט רציני)

כשהייתי במיון, עם זונדה באף (שטיפת קיבה בהולה אחרי אוברדוז שבדיעבד, מאד הפחיד אותם), הגיעה פסיכיאטרית. דיברנו עם פתקים כי הזונדה פצעה לי את הגרון וכאב לי לדבר. שמרתי אותם לתקופה. על אחד היה כתוב - ואני עושה לעצמי אאוטינג רציני, אבל שיהיה - "כי רציתי לראות את הגרניקה באמת". היא שאלה אותי אם אני יכולה להגיד למה בחרתי (זאת בחירה. אנחנו *בוחרות*) להשאר כאן, למרות זאת. אלה, אולי, הדברים הקטנים - מובן שיש לי אינספור סיבות הרבה יותר חשובות להשאר כאן, אנשים שאני אוהבת, אנשים שאוהב, דברים שאני רוצה לעשות ולהיות - אבל לפעמים, נדמה לי, אפשר (וכדאי) להאחז בדברים הקטנים יותר, זניחים כביכול. אני רוצה לראות את הגרניקה. מה את רוצה? מה עדיין לא הספקת? מה רצית לחוות? מה מעניין אותך לנסות? איפה רצית ללכת ועדיין לא הלכת? אני מאמינה שלפעמים, גם כשמוותרים על הדברים הגדולים יותר - לראות, לנשום, לחיות - הדברים הקטנים האלה נשארים וחשוב, אם ככה, להזכר בהם.

לחיות סביב הפרעת אכילה - או אולי, עדיף לכתוב "בצל"? - זה נורא. זה נורא יום אחד, יומיים, שנה ועשור. אני מבינה אותך. אני רוצה לכתוב לך שהכל עבר כלא היה אבל זה יהיה שקר. עשור של הפרעת אכילה מותיר בך (בי, בנו) סימנים. אבל ההרגשה של עכשיו, כשאת עומדת במרכז של ההפרעה וחיה את החיים שלך איתה, לעולם לא בנפרד - חשוב לי להגיד לך שאפשר להרגיש אחרת. גם אחרי עשור (ויותר) של הפרעת אכילה. זה קרה לי. אני לא מיוחדת. הגעתי לטיפול מתאים והתאמצתי כאילו נשארו בי כוחות אחרי עשור וחצי. לפעמים אני עדיין רוצה להרוג את עצמי. יש לי ימים מאד קשים מהבחינה הזאת. לפעמים גם קשה לי לאכול. אבל אני כבר לא עומדת במרכז של הפרעת אכילה. היא לידי, נמצאת-לא נמצאת, ובעיקר בשליטה שלי. ואם אני רוצה לא לאכול יש לי רשימה (כתובה, בעזרת המטפלת שלי) של דברים שאפשר לעשות ואם אני רוצה למות יש לי רשימה אחרת. זה בשליטה *שלי*.

מה קורה בטיפול שלך? אולי הגיע הזמן לטלטל כמה דברים כדי לסדר אותם מחדש?

וברמה המיידית, אם את מרגישה אובדנית, בבקשה - סעי לחדר מיון. הם מתייחסים מאד ברצינות. מי יודע, אם הייתי מגיעה למיון ההוא לפני הזונדה, כנראה הייתי מרוויחה את האשפוז הקשה והמיטיב בלי לעבור את הכאב הזה (ובלי להעביר אחרים אותו).