משהו שאני רוצה שתקראו ...
בי אישית זה ממש נגע אני שונאת צביעות אני באמת שונאת צביעות עכשיו חזרתי הביתה, אחרי שמ-6:00 אני ערה, בבי"ס מ-7:30, עושה חזרות ואז טקס 5 פעמים. בהמשך היום צפויות לי עוד חזרות מ-16:00, ועוד טקס, וזהו וזה מתיש, וקשה, אבל פשוט מעורר מחשבות. כי אני רואה את כל התלמידים, מכל השכבות, יושבים וצופים במשהו שאמור להזכיר להם, שאמור לגרום להם לחשוב. לא להתרגש, לא לבכות, לא - זה לא חובה... כל ייעודו של הטקס זה לגרום להם לחשוב. וכשהם עומדים ב"תקווה" ומדברים על מה שהיה אתמול בטלויזיה, זה מוכיח לי שלא למדנו כלום. כשרבין נרצח הייתי בת 9 וחצי בערך. כיתה ד'. אני זוכרת את הערב הזה מעולה.. מה-זה מעולה, אני יכולה לשחזר מה לבשתי ואת הריח שהיה בסלון. ההורים שלי לא היו בבית, והייתי רק עם האחים הגדולים. אינ זוכרת כל שניה, את הרגע שעברה כתובית של "בעוד מספר דקות תשודר מהדורת חדשות מיוחדת", ואת הרדיו שהיה פתוח במטבח ואת אח של רץ לסלון וצועק " ירו בראש הממשלה!" הייתי בת 9 וחצי.. כיתה ד'. מה לי ולדיונים פוליטיים? אוסלו הייתה בשבילי עיר הבירה של נורווגיה. מפיגועים היה לי כבר שקט, ואני זוכרת שפעם, כנראה לפני בחירות, קיבלנו בעיתון של הסופשבוע תמונה של רבין, ועפ"י מה ששמעתי איפשהו אמרתי - "איכס". לא ידעתי על מה ולמה, ומי הבנאדם. ילדה בת 9 וחצי, מה היא מבינה בפוליטיקה? בשבילה העולם הוא ורוד עם נקודות סגולות נוצצות כאלה. ובאותו ערב, איכשהו הרגשתי שאני חייבת להשאר ערה ולראות הכל. זה היה בלתי-נתפס בעיני.. ירו בראש הממשלה? מה? למה? מי? הייתי בטוחה שכבר הייתה הסתננות של ערבים או משהו... והרגשתי, איכשהו, בוגרת יותר. אז נשארתי ערה וצפיתי, עד שנרדמתי. כשקמתי בבוקר, הדבר הראשון שיצא מהפה שלי היה - הוא מת? אמא אמרה שכן. שאלתי מי, היא אמרה שמישהו מאיתנו. שתקתי. ובבי"ס - טקס, דפי ההיסטוריה, תהליך שלום שנגדע, סובלנות, סבלנות, דעות פוילטיות, רצח. כיתה ד'. ורציתי ללכת לכיכר. כאילו גם אני חלק מילדי הנרות האלה. ובכיתי עם כולם, ורציתי לדעת עוד, ולמה, ולא עיכלתי. ובכיתה ה' כבר כתבתי איזה שיר, והשתתפתי בטקס וגם בשנה אח"כ וזו שאחריה ועכשיו, שמונה שנים אחרי. אני זוכרת כל שנה שעברה מאז, כל יום זכרון כזה, כל שיחה בכיתה וכל טקס. ואני מסתכלת אחורה, ומסתכלת עכשיו, וחושבת לעצמי - אז איפה ילדי הנרות? איפה דור הפרחים? איפה כל אלה שבכו בכיכר וחלקו לו כבוד אחרון בלוויה? איפה האיחוד? איפה הסובלנות? איפה הכבוד? אפילו כבוד לבנאדם עוד לא נשאר. לא למנהיג, לא לשמאלני, לא לרמטכ"ל-לשעבר, לא לראש הממשלה, לא לשר הבטחון... לבנאדם. לאבא, לסבא, לבעל, לאח. איפה הכבוד למדינה? לא לשמאל, לא לימין, לא להפגנות, לא למתנחלים, לא לפלשתינאים, לא לשרים. למדינה. למדינה כעם, כגוף מאוחד שפועל יחד, שצריך לחיות יחד בשלום, לתפקד. איפה הכבוד, כשילדים בני 12, 13, 18, לא שרים את התקווה? השלטים האלה שהונפו בעצרת ביום שבת, נגד צה"ל, נגד גיוס, בעד השתמטות... מעניין אותי מה יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הבטחון, הרמטכ"ל ה-7 של מדינת ישראל, היה חושב ומרגיש אם היה רואה את השלטים האלה מתנוססים ככה, בעצרת לזכרו. זה, יותר מהכל, חילול כבודו. ומה הפלא שיש קרע, כשהעצרת לזכר רצח ראש הממשלה הפך להפגנה המונית של השמאל, שאפילו הוא עצמו לא היה מוכן להשתתף בה? ואיפה האחדות כשכל הימנים שדווקא כן חולקים כבוד למנהיג שלהם לא יכולים לבוא לעצרת לזכרו? רבין הפך למשהו שהוא לא. הוא הפך לקדוש המעונה של השמאל, ולפושע של הימין, וכל צד מנסה לאמץ אותו לחיקו למען קידום האינטרסים שלו. אז השמאל הופכים אותו לקדוש שהוקרב למען השלום ושהיה היחיד שיכול היה להציל אותנו. והימין משתמשים בו כדי להראות איזה זוועה יכולה הייתה המדינה שלנו להיות עכשיו. אבל כולם שוכחים לרגע לעזוב את האישיות ולהסתכל על עצמנו. להסתכל לרגע מה הרצח הזה עשה לנו, איזה לקחים אנחנו, כחברה, כמדינה, הפקנו ממנו. כולם רבים ומתווכחים איך המצב היה נראה עכשיו אם רבין כן או לא היה חי, במקום לעצור לרגע ולהסכל איך המצב עכשיו. רבין לא חי. הוא גם לא יחיה. כל נסיונותינו להחיות אותו או את מי שהוא היה נעשים לשווא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקח רגע של שקט ולחשוב מה אנחנו יכולים לשנות כדי שהתהליך שרבין התחיל ימשיך באותו כיוון. במקום לאחד אותנו, יצר הרצח שסע אפילו יותר גדול בקרבנו. וזה מעציב אותי, וזה צבוע בעיני. איפה ילדי הנרות האלה, של הכיכר, שכתבו שירים והניחו פרחים? שסמכנו עליהם שיצילו את המצב? שיאחדו את הקרע הנוראי הזה... אני, בת 9 וחצי, כיתה ד', הבטתי עליהם בהערצה. רציתי להיות חלק מהם, ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל כל הדיבורים האלה, והצביעות המתוקה הזאת של "סובלנות וכבוד"... איפה הן, הסובלנות והכבוד? נעשינו צינים, נעשינו מרירים, איבדנו את התמימות שלנו. במקום לחשוב מה הרצח הזה עשה לנו כחברה, עד איפה הגענו שמנהיג נרצח על-ידי אחד מעמו, בגלל דעות ורעיון ואידאולוגיה, במקום לשחזר את הרעד שעבר בכולנו כששמענו שזה היה ישראלי ולהבין שהטעות היא אצלנו, ולא אצל אף אחד אחר, במקום כל זה העדפנו לעטוף הכל במילות אהבה ועצב ומתיקות עגמומית, במילים של סובלנות וכבוד, בשירי זכרון ועצרות המוניות, בדיבורים על כבוד ובנאומים על שלום. ועשינו טקסים והפגנו, וכל שנה יש עצרת וטקס ושיר נוגה וקטע קריאה. במקום כל זה היינו צריכים לעשות. אבל אנחנו העדפנו להשתיק את המצפון שלנו ע"י אמירת ססמאות נחרצות וביטויי אחדות, ולא ניסינו לרגע לחשוב על ההשלכות של הערב הנוראי ההוא. אני בת 17 וחצי עכשיו. כיתה י"ב, אוטוטו מתגייסת. אני מסתכלת על האנשים בשכבה שלי, בבי"ס שלי, על איך הם רואים את היום הזה, אם הם רואים אותו בכלל, ושואלת את עצמי מה יקרה לדורות שלא הכירו אותו, שלא יודעים מי זה רבין ומה קרה באמת. כל מה שהם ילמדו זה שרבין זה שמאל והוא רצה לתת מדינה לפלשתינאים. הם ילמדו על המלחמות שהוא ניצח בהם, ועל הסכמי אוסלו, ואת הנאום של נועה הם יכירו בעל-פה, כמובן, כמוני. אבל אף אחד לא ידאג להזכיר להם מה הרצח הזה עשה לנו. כמה אנחנו, כחברה, השתנינו. או יותר עצוב - כמה היינו צריכים להשתנות, ובעצם - לא קרה שומדבר.
