1:1000. קיבינימאט הסטטיסטיקה.
1:1000. קיבינימאט הסטטיסטיקה.
לא ביקרתי פה מספר חודשים. בעצם, האמת היא שלא עדכנתי פה מספר חודשים. והסיבה: פחד אמיתי ומוחשי (ולצערי אמיתי). התוכנית היתה לעדכן אתכם מיד לאחר סקירת המערכות. אבל התוכנית השתבשה לי. מספר שבועות בודדים אחרי שהצטרפתי, נסענו לקפריסין (אמצע יולי). החזרה ראשונה ו... בינגו! הוחזרו שניים, נקלט אחד! (וגם פה היו מכשולים לא מעטים. קיבלתי מחזור, או מה שחשבתי שהיה מחזור והתברר כסתם דימום. את בדיקת הבטא עשיתי רק עבור הפרוטוקול - והיא היתה חיובית). ואני... אני בחרדות, בהכחשה מוחלטת. שוכבת על המיטה אצל הרופא, רואה דופק (שבוע 7, 8, 10...) ואפילו לא טיפת התרגשות. מזריקה גסטון באדיקות ומתייחסת לזה כעוד שלב בטיפולים (אואצ' זה נהיה כואב משבוע לשבוע). מתווכחת עם הבעל שוב ושוב "מה קורה?! למה את לא מרוצה? מאושרת?" , או "מה הסוד הגדול? למה לא לספר לחברים? את כבר בשבוע 12?". ואכן, בסוף שבוע 13, כשסיימתי את ההזרקות ואחרי השקיפות העורפית, הרגשתי ש- OK, עכשיו כבר הרבה יותר בטוח. והתחלנו לספר. ההתרגשות מתחילה לטפס בגרון... והמשפחה, החברים, וכל מי שקצת מכיר את ההיסטוריה רצופת הייסורים, מתרגשים כל כך וסוחפים אותי/אותנו להתרגשויות כנות. והבטן מתחילה לצאת, העייפות הנוראית מתמתנת, הכאבים באחוריים המוזרקים מתרפים אט אט והמציאות ההריונית מתחילה להיות מוחשית, נעימה ומרגשת. וכך, בעודנו מתחילים לחשוב על אירגון החדרים בבית, אותו חדר עם הגדול או אולי חדרים נפרדים... הגיע שבוע 16 המיוחל וסקירת המערכות הראשונה. שיו איזו התרגשות, אוטוטו נדע את מין העובר (מדהים כמה זה היה לא רלוונטי בסוף). הסקירה, היתה תקינה לחלוטין עד לאותה נקודה מסוימת בה היא נפסקה בבת אחת. מום מוחי. דיי שכיח (עם הסתברות של 1:1000). יש לסיים את ההריון בהקדם. ואני שוכבת שם, ושומעת את הרופא מסביר לי פעמיים רצוף שהוא מצטער כל כך אבל אין מה להמשיך הריון עם מום כזה. ובסוף ההסבר השני יוצאת לי השאלה הכל כך לא במקום: "רגע מה המשמעות?" שוב אני לא קולטת. שומעת אותו מדבר ודבר לא נכנס לי למודעות (הכחשה מסתבר, זה מנגנון ההגנה היעיל ביותר). משם, פחות או יותר, נסענו לרופא המטפל, שאישר את ההבחנה, ולאחר קושי רב באמת, וצער עמוק ואמיתי, אישר גם את המסקנה שיש להפסיק את ההריון. והיום, 5 ימים אחרי הסקירה. אני כבר אחרי. עברתי גרידה בשבוע 16 מלא. ליבי מלא ספקות, נפשי דאובה, גופי עייף. אבל אני חמושה בבעל מדהים והמון המון אהבה. בבן שממלא אותי אושר ושמחה שאין שני לה, ומקווה שמתוך זה יחזרו אלי גם האמונה והתקווה שאבדו לי כך, במשפט אחד, שנאמר בסקירה.
1:1000. קיבינימאט הסטטיסטיקה.
לא ביקרתי פה מספר חודשים. בעצם, האמת היא שלא עדכנתי פה מספר חודשים. והסיבה: פחד אמיתי ומוחשי (ולצערי אמיתי). התוכנית היתה לעדכן אתכם מיד לאחר סקירת המערכות. אבל התוכנית השתבשה לי. מספר שבועות בודדים אחרי שהצטרפתי, נסענו לקפריסין (אמצע יולי). החזרה ראשונה ו... בינגו! הוחזרו שניים, נקלט אחד! (וגם פה היו מכשולים לא מעטים. קיבלתי מחזור, או מה שחשבתי שהיה מחזור והתברר כסתם דימום. את בדיקת הבטא עשיתי רק עבור הפרוטוקול - והיא היתה חיובית). ואני... אני בחרדות, בהכחשה מוחלטת. שוכבת על המיטה אצל הרופא, רואה דופק (שבוע 7, 8, 10...) ואפילו לא טיפת התרגשות. מזריקה גסטון באדיקות ומתייחסת לזה כעוד שלב בטיפולים (אואצ' זה נהיה כואב משבוע לשבוע). מתווכחת עם הבעל שוב ושוב "מה קורה?! למה את לא מרוצה? מאושרת?" , או "מה הסוד הגדול? למה לא לספר לחברים? את כבר בשבוע 12?". ואכן, בסוף שבוע 13, כשסיימתי את ההזרקות ואחרי השקיפות העורפית, הרגשתי ש- OK, עכשיו כבר הרבה יותר בטוח. והתחלנו לספר. ההתרגשות מתחילה לטפס בגרון... והמשפחה, החברים, וכל מי שקצת מכיר את ההיסטוריה רצופת הייסורים, מתרגשים כל כך וסוחפים אותי/אותנו להתרגשויות כנות. והבטן מתחילה לצאת, העייפות הנוראית מתמתנת, הכאבים באחוריים המוזרקים מתרפים אט אט והמציאות ההריונית מתחילה להיות מוחשית, נעימה ומרגשת. וכך, בעודנו מתחילים לחשוב על אירגון החדרים בבית, אותו חדר עם הגדול או אולי חדרים נפרדים... הגיע שבוע 16 המיוחל וסקירת המערכות הראשונה. שיו איזו התרגשות, אוטוטו נדע את מין העובר (מדהים כמה זה היה לא רלוונטי בסוף). הסקירה, היתה תקינה לחלוטין עד לאותה נקודה מסוימת בה היא נפסקה בבת אחת. מום מוחי. דיי שכיח (עם הסתברות של 1:1000). יש לסיים את ההריון בהקדם. ואני שוכבת שם, ושומעת את הרופא מסביר לי פעמיים רצוף שהוא מצטער כל כך אבל אין מה להמשיך הריון עם מום כזה. ובסוף ההסבר השני יוצאת לי השאלה הכל כך לא במקום: "רגע מה המשמעות?" שוב אני לא קולטת. שומעת אותו מדבר ודבר לא נכנס לי למודעות (הכחשה מסתבר, זה מנגנון ההגנה היעיל ביותר). משם, פחות או יותר, נסענו לרופא המטפל, שאישר את ההבחנה, ולאחר קושי רב באמת, וצער עמוק ואמיתי, אישר גם את המסקנה שיש להפסיק את ההריון. והיום, 5 ימים אחרי הסקירה. אני כבר אחרי. עברתי גרידה בשבוע 16 מלא. ליבי מלא ספקות, נפשי דאובה, גופי עייף. אבל אני חמושה בבעל מדהים והמון המון אהבה. בבן שממלא אותי אושר ושמחה שאין שני לה, ומקווה שמתוך זה יחזרו אלי גם האמונה והתקווה שאבדו לי כך, במשפט אחד, שנאמר בסקירה.
