ספטמבר 26, 2021ללה ואני מתווכחות עם נועה ומזמינות חברים
“זה לא הוגן,” האשימה אותי ללה לפני כמה חודשים. “את מציירת אותי, וכותבת עלי – ואני לא יכולה לצייר אותך ולכתוב עלייך.” הטון המתפנק-בואך-רטנוני לא הרשים אותי. כבר גידלתי טינאייג’רית בעבר, והיא גם ציירה אותי וגם כתבה עלי. לא, אני לא רוצה לדבר על זה. “ככה זה בחיים,” נפנפתי אותה והמשכתי לעבוד על הטקסט. חודש לפני כן פגשתי את נועה מנהיים לבראנץ’ של קורונה בבית קפה תל-אביבי הומה אדם. הגשתי לנועה את זר פרחי-השדה שקטפתי עבורה בבוקר, והתיישבתי. הייתי בטוחה שהיא תגיד לי: “איזה יופי! הדראפט החדש מושלם, פיצחת את זה לגמרי! אין לי מה להוסיף לזה כאדם וכעורכת. את גאון ואדם מצויין באופן כללי.” שערו בנפשכם את תדהמתי כשנועה הניחה את הזר בצד ואמרה, “אהובה, יש פה הרבה דברים לעבוד עליהם.” (נועה תמיד פותחת ב”אהובה” כשהמצב חמור) קרסתי לתוך הכיסא והזמנתי כריך לצד הלאטה. הבנתי שזו הולכת להיות פגישה ארוכה…
נועה יצאה לפדר את חוטמה, וכך נותרנו – ללה ואני, להרהר בחטאינו…
“הגיבורים שלך מושלמים מדי והבריונים שלך אכזריים מדי,” אמרה נועה, “את צריכה ללכלך את הגיבורים.” הרמתי גבה ונועה נאנחה והוסיפה את מה שנחשב בעיניה לביאור מפורט: “אל תשאירי אותם קדושים ותמימים, כמו הילדים בספרות של המאה ה-19.” מזל שאני חובבת ספרות המאה ה-19, כי הבנתי למה היא חותרת: כילדה אהבתי מאוד את סופי השובבה מ”תעלולי סופי” מאת הרוזנת דה-סגיר. התבאסתי מאוד כשהיא חזרה בתשובה (הלכה למעשה) בסוף הספר והפכה למה שנחשב אז לילדה למופת. “אני באמת לא ילדה מופתית,” לחשה לי ללה, בזמן שנעצתי בנועה מבט קדורני מבעד לגביני הזעופים. ללה ישבה על הכיסא הריק בישיבה מזרחית, בלי נעליים (כמה אמרתי לא בבית קפה!!!) ונשפה בועות בשוקו שלה.
ההערה של נועה התחילה לחלחל, למרות שהמחשבה על פתיחה מחדש של כ-ל הטקסט שעבדתי עליו חודשים עוררה בי חלחלה. אחרי ארבע שעות, שלוש כוסות לאטה, כריך, פחזניה ובראוני (אל תסתכלו עלי ככה. הייתי צריכה עזרה רוחנית) – פירקנו כל אחת מעשרות הדמויות למרכיביה הבסיסיים. נפרדנו מנועה, נעצנו מבט אחרון בזר הנבול שנח בעליבות על הכיסא הסמוך אחר כך ודישדשנו חזרה אל הרכבת. כשהגענו לבית הקפה היתה לנו אפודה סרוגה ונאה, עכשיו נשארה לנו רק פקעת חוטים מבורדקת והיה עלינו לסרוג את הטקסט הזה מחדש.
לקח לי חודש שלם עד שהעזתי להביט שוב בטקסט. נתתי למשוב של נועה לשקוע ולעשות עבודת-מעמקים. זה משהו שלמדתי די מזמן: אם ניגשים לתקן מייד, יש נטייה לרצות את נותן המשוב ואז יש מצב שהתיקון יהיה נלהב מדי. בסופו של דבר, אם אני רוצה שהטקסט הזה יישאר שלי, אני צריכה לתת לעצמי זמן להפנים את ההערות ולהפריד את המוץ מהתבן. זה נכון לאיור – אז למה שזה לא יהיה נכון לכתיבה?
בינתיים שלחתי את לחמי על פני המים: פרסמתי את תמונת ללה בפייסבוק, וביקשתי מאנשים לשלוח לי תמונות של הילדים שלהם כדי לקבל השראה עבור איור דמויות החברים של ללה. התחלתי ממירה, החברה הכי טובה של ללה מהכיתה ומיכאל, החבר של ללה מהשיכון. ידעתי שמירה תהיה עשויה מהפנים של עפרי, הבת של ידידי הטוב צחי פרבר. לגבי מיכאל נסמכתי על טוב לבם של אחרים. המון אנשים שלחו לי תמונות נפלאות, אבל איכשהו זה לא היה בדיוק זה… עד שניאטי פרוינד שלחה לי תמונה של הבן שלה שחר שחרכה לי את המסך. הייתי חייבת לצייר אותו. מוכרחה. זה היה בלתי נמנע, רק…
זהו שחר פרוינד. עכשיו נשאר להחליט: עומר או מיכאל?
“זו לא מירה וזה לא מיכאל,” הסתובבה ללה על הכיסא החורק בסטודיו תוך דפדוף באיורים.
“תגידי, את מוכנה להפסיק עם החריקה הזו?” דרשתי ממנה, “מה זאת אומרת זו לא מירה וזה לא מיכאל?”
“אני לא חורקת, אני דמיונית. תשמני את הכיסא,” ירתה ללה מהמותן והוסיפה, “זה לא מיכאל. מיכאל הוא ילד עצוב ורציני. מאז שאבא שלו מת, אמא שלו בדיכאון קשה והוא זה שצריך לטפל באחותו הקטנה, לקחת אותה מהגן, לשחק איתה, להכין לה ארוחת ערב ולהשכיב אותה לישון, במקום ללכת, נגיד, לחוג שחמט. זה פשוט מטריף אותו, אבל אין לו מה לעשות עם זה. הוא תמיד מבואס ומתוסכל ו… הילד הזה הוא לא מיכאל.” היא הצביעה על הדיוקן של שחר. “הילד הזה? הוא עומר.” היא הוסיפה ועשתה עוד סיבוב חורק, כדי לעצבן אותי.
כדי להפוך את שחר ל”מיכאל” צריך לרסן באיור משהו מהאישיות של שחר: בתמונות ששלחה לי אמא שלו רואים שנוח לו מאוד בעור של עצמו. מיכאל הוא ילד מרוסן. העלייה ריסנה אותו, מות אביו הכריע אותו והאחריות הכבדה שהוא לקח על עצמו, בגלל המשבר המשפחתי מעיקה עליו. אין משהו שהוא היה רוצה יותר מלהיות פשוט מי שהוא, אבל הוא לא שם עדיין.
“על מה את מדברת?!” הזדעקתי. עומר הוא הבריון הראשי בסיפור שלי. הילד שלעולם לא מרביץ בגלוי, אבל יש לו מאה דרכים להפוך את החיים של ילדי השכבה לבלתי נסבלים ממש. עומר הוא ילד יפה תואר, רב-עוצמה. כל הבנות מתות עליו, כל המורות אוהבות אותו, שלא לדבר על זה שאמא שלו היא האמא הכי נוכחת בבית הספר. היא בכל הוועדים, מארגנת את כל הפעילויות, מצטרפת לכל הטיולים, ותמיד-תמיד מוציאה את הנסיך הקטן שלה מכל תסבוכת, עד ש… אין לי שום כוונה לגלות לכם, תצטרכו לחכות ולראות.
עומר, לעומת זאת, הוא ילד שאמא שלו רצה לפניו ומסלקת את אבני החצץ מדרכו. הוא לא צריך להסתיר או להעמיד פנים. הוא גדל בתודעה שהוא נסיך וזה מה שהוא משדר.
לא תכננתי להשתמש בילד “אמיתי” לאיוש התפקיד הזה – רק זה חסר לי. מצד שני… לשחר שבתמונה יש איזה ביטחון עצמי שאי אפשר ללמוד. איזו זחיחות עדינה של אלה שנוח להם בתוך עצמם… ציירתי את דיוקנו, וככל שנגעתי בו עם העפרונות שלי זה בלט לי יותר. התחלתי להסכים עם ללה. אבל איך אני יכולה לעשות את זה לשחר עצמו? שחר הילד? “תשימי את זה בפייסבוק, תשאלי את האנשים, והכי טוב – תשאלי את שחר עצמו,” הציעה ללה.
איירתי את שחר כ”מיכאל” וכ”עומר” ופרסמתי את הדילמה בפייסבוק. היו אנשים שטענו שהדמות של שחר כמיכאל נכונה יותר, ואחרים היו בצד של עומר. לשניהם היו טיעונים מאוד נחרצים לכאן ולכאן (שנגעו בין השאר לבריונים הפרטים שלהם. כולם זוכרים את הבריונים שלהם, גם אם הבריונים עצמם גדלו לאנשים נחמדים ועדינים, שלא זוכרים כלום מאותה תקופה). לא התחייבתי לכלום. כתבתי לניאטי וביקשתי ממנה להראות לשחר את הפוסט ולתת לו להחליט.”היי ליאורה,” היא כתבה חזרה, “קראנו יחד את כל הפוסט ושחר אמר ‘ברור שאני עומר’.”
“נו, בעיה אחת נפתרה,” אמרה ללה. “עכשיו צריך ללהק מחדש את מירה.”
“אוי, לא יכול להיות שאת עושה לי את זה שוב,” צעקתי עליה. “אני רוצה להשתמש בעפרי! עפרי נפלאה, תראי את התמונות שצחי צילם!”
“כן, אבל היא לא מירה,” אמרה ללה באדישות נפשעת לזעקותיי. “היא שיראל אלבז.”
הייתם רוצים לדעת מיהי שיראל אלבז, אני יודעת. אבל כמה אפשר להעמיס על דף ביומן עבודה? חכו.
***
“ותציירי גם אותך ואת נועה. למה שרק אני אצא עקומה באיורים שלך?” דרשה ללה.
“את חצופה שאין דברים כאלה. ציירתי אותך מהמם!” נשפתי אש לכיוונה.
“אם את אומרת…” היא גלגלה עיניים. לפעמים אני מצטערת שאי אפשר לטלטל כהוגן דמות דמיונית: זה היה יכול להיות כל כך נוח מבחינה מוסרית, שלא לומר – חוקית…
טוב, אז הנה התמונה שלי ושל נועה. אחרי הכול, תמיד רציתי להיות גיבורה בסיפור של עצמי.
בסדר, בסדר, עלוקה – הנה, ציירתי גם אותנו: מימין זו נועה – מהממת פחות ממה שהיא באמת. משמאל זו אני, בדיוק! כמו שאני באמת. נו, כמו שהיתה אומרת סבתא שלי: “את יכולה לכעוס על חזיר כי הוא מסריח, אבל את לא יכולה לכעוס עליו כי הוא לא גמל.”
*
ניתן לקרוא כאן את חלקו הראשון של יומן היצירה.
הפנקס-כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדיםליאורה גרוסמן – מאיירת, זוכת עיטור אנדרסן ועיטור “הפנקס” לתרומה משמעותית לתרבות הילדים הישראלית. איירה ספרים מאת נורית זרחי, גליה עוז, שירה גפן, ועוד.