ת ה י ו ת

michaly44

New member
ת ה י ו ת

רוצה לברר לעצמי..האם אני כמו אמא שלי..או כמוני.. האם אני נותנת את מירבי לילדי או לא? והשאלות עלו תוך כדי מחשבה בזמן נהיגה..שאלות עקב זכרונות. כן יצאתי לקניות..לא היה הרבה ברירה. אמא שלי ז"ל, אהבתי את אמא שלי. אמא שלי היתה אשה חזקה. אמא שלי החליטה בשביל כולם. אבל אמא שלי גם ידעה לתת סמכות אמא שלי נתנה בנו אמון אמא שלי לא ידעה לחבק. אמא שלי עשתה בית. בבית היו אבא ואמא, והיה ביטחון. לא היו מעברים. היתה שיגרה. תמיד ידעת היכן אתה. לאן אתה הולך. ידעת שגם אם תגיע בהפתעה מחכה לך מרק חם..אבא שיביא כוס קפה כמו שאתה אוהב..ונשיקות. תמיד החדר שלך מחכה לך. אין שינויים. יש מקום בטוח ומוכר. ואני יודעת: שלסמוך על ילדי , אמון מלא אני נותנת בהם. חיבוקים בלי סוף הם מקבלים (שהם לידי) שיחות נפש מתנהלות כשהם לידי, גם אם האמת לא נעימה תמיד. ובצורה חומרית הם מקבלים את מה שניתן לתת. אבל אני לא אמא שלי..ולא אבא שלי. אני התגרשתי. אין יותר בית במובן בית לילדים שלי. הקטן- טוען שאם היינו מתגרשים שהיה תינוק..זה לא היה ככה כואב. האמצעי- טוען, שכל עוד לא מערבים אותו, הכל בסדר. והבכור-לא טוען. הוא כועס. הוא תמיד יכעס על שבירת שמיכת הביטחון שלו. ואני שואלת..אז בתור הורה..מה עשינו? אנחנו הורים טובים? אני לא אבא..בחיים לא אהיה..ואיך אפשר להחזיר להם את שמיכת הביטחון שיש להם בית. לא שני בתים רק בית. הרגשה של בית. איך אפשר? אז בהרבה דברים לא רציתי להיות כמו אמא שלי. אבל היא הצליחה בדבר הכי חשוב. היא הקימה בית עם אבא שלי, ושניהם היו לנו הילדים כמשענת כוח, כי היה המון אהבה וזוגיות ביניהם. ההרגשה היתה..שיש לנו מבצר. האם הילדים שלי אי-פעם ירגישו שיש להם מבצר? האם הכעסים האלו פעם יעלמו? איך הם יזכרו את הילדות שלהם? שלי היתה מאושרת..מה יגידו על שלהם שהם יהיו בוגרים?
 
שאלות קשות מיכלי...

חושבת עדיין על תשובה... בינתיים
 
מיכלי

קודם כל שמחה שיצאת מהמקום התקוע...אם גם רק בשביל קניות... השאלות אכן קשות... כן...כולנו פה פרקנו להם את המבצר... אבל אנחנו נותנים מה שיש לנו, אף אחד לא יכול לתת מה שאין לו... גם אני גדלתי במבצר, אבל היו חסרונות אחרים, ועל חלקם אני משלמת מחיר כבד עד היום... אז לא מטרידה את עצמי בהשוואות ביני לבין ההורים שלי, כי אני נותנת דברים אחרים שהם לא נתנו... וגם את... את נותנת חום, והבנה, ושיחות נפש, ואהבה... ואת נותנת כמו שאת יכולה לתת, לא כמו אמא שלך ולא כמו אבא שלך, את נותנת מה שיש לך...ואני בטוחה שזה המון... חיבוק לך, פייה
 

michaly44

New member
לא ברור לי מה.

הילדים שלי עברו את הגירושין בגיל די בוגר.. הם הבינו את התהליך, הם לא הסכימו איתו. הם כואבים הם כועסים הם מאוכזבים. הם מרגישים ניבגדים הרי בתור הורים רצינו לתת להם ביטחון מושתת על אהבה, כבוד, בית אמיתי. ושנינו, אני והעילוי לא עמדנו בהתחייבות הזו כאשר הולדנו. נכון. אני מנסה לתת מה שאני יכולה. לא תמיד עומדת בקצב. רמת הציפיות שלהם גבוהה. ואני מנסה. לא תמיד מצליחה. אחד הדברים שניסיתי לעשות לפני שבכורי יצא לחופשה: הדלקת נרות (אחרי שלוש שנים שלא עשיתי זאת) שמנו מזוזות (הבן בירך..בחצי קול) ועשינו ארוחה יחד. הוא חשב שזה מלאכותי. הוא חשב שאין לזה ערך כי שום כלום לא ייתן לו הרגשה של משפחה יותר. אז היכן הבית? הקירות, או מה שיש בתוכן? מקווה שאוכל לתת יותר לא ברור לי עוד מה. חוץ מאהבה, הקשבה, הבנה. לא ברור לי, מה יותר. פייה את תמיד שם. ולך גחלילית. תודה על המילים.
 

lululin

New member
מיכלי יקרה-

קודם כל משתתפת בכאבך, זה איום , זה כואב, אבל מה- זה עובר. אני בטוחה שיעבור זמן והילדים, וגם את תראו את הדברים קצת אחרת. אני בטוחה שברגע שאת תתחילי לקבל את כל התהליך ביותר סלחנות לעצמך, כשתתחילי להנות מהלבד, ובכלל כשתתחילי לאהוב שוב את החיים שלך זה יקרין על הילדים והמצב יהיה הרבה יותר טוב. ילדים- גם אם לא יודו בזה תמיד יעדיפו שתהיה להם אמא מאושרת- גם אם לבד מאשר אמא סובלת אך נשואה. אמרו לי את זה שנים- " אם לך יהיה טוב אז לילדים יהיה טוב" לא הבנתי מה רוצים ממני, ולמה לכל הרוחות הדאגה לעצמי צריכה לבוא כאילו לפני הדאגה לילדי. אבל מסתבר שצדקו. כיום , אחרי שנים לא קלות של סבל- המצב נראה אחרת לגמרי. אז נכון- אין "בית" במובן הקלאסי של המילה. יש בית אחר- עם אמא ובלי אבא אבל מה- יש צחוק , ויש מוזיקה ויש אהבה יש תחושת סיפוק בסוף כל יום, על עוד יום שעבר ואנחנו ביחד- עם אנשים שעושים לנו טוב ורחוק מאנשים שעושים לנו רע. ברור שהקטנים שלי לא יכולים לבטא זת במילים, אבל מי צריך מילים כשיש את כל השאר? תסמכי על הילדים שלך, כשהם יראו שהתהליך היה לטובה הם יברכו עליו. רק תני הם קצת זמן חוץ מזה- אהבה, הקשבה, והבנה זה המון. הלוואי על כולנו. מקווה שעזרתי , אפילו קצת ומאחלת לך ימים יותר קלים.
 

*יערית

New member
כמו בפורום השכן../images/Emo20.gif

משפט שלקוח מתוך הסרט "המומיה" כשאדם לא מקבל את העבר שלו העתיד לא יגיע, או לחילופין..כשאדם מקבל את עברו העתיד פרוש לפניו.
..את הבנת את זה מיכל? אני הבנתי רק לאחרונה...וזה טוב...זו הרגשה ניפלאה, זה מה שהיה וניסגר,ומה שיהייה ..יהייה הרבה הרבה יותר טוב!
 

ophra

New member
אני הייתי בת 17

כשההורים שלי התגרשו. "ילדה גדולה" לכל הדעות ובכל זאת - ה"מבצר" קראת לזה....
התמוטט לרסיסים ולקח לי הרבה שנים לבנות אותו לעצמי מחדש בעצם רק עכשיו זה קורה....
אני לא חושבת שיש גיל שקל לעבור גירושין של הורים אני גם לא חושבת שגירושין בהכרח יוצרים אצל ילדים פצעים שלא מפסיקים לדמם זה יכול להפסיק.... הכל תלוי בהתנהגות של ההורים אחרי הגירושין עכשיו עם יד על הלב מיכלי: האם מאז הגירושין הילדים שלך מרגישים שאת שם בשבילם? האם הם יודעים שלא-משנה-מה, הם ראשונים אצלך בסדרי העדיפויות? האם הם מרגישים שיש להם "מבצר" להשען עליו, גם אם הוא מורכב רק מהורה אחד? לא קל לבנות עבורם את המבצר הזה מחדש אחרי שהראשון מתמוטט אבל זה אפשרי
זה תלוי רק בנו. עפ
(שתדעי ימים טובים מאלו)
 

blonda3

New member
מיכלי קבלי לבינתיים../images/Emo24.gif

כתבת על דברים מאד חשובים. אני איתך בכל מילה שכתבת. זה קרה גם לי,לילדים שלי, לנו, ואני שמעתי מהבת שלי לא פעם משפטים מאד קשים-כמו שאנחנו ההורים שלה-הרסנו לה את החיים, כמו-שלאף אחד לא איכפת ממנה, דברים מאד קשים בגלל כל מה שהיא עוברת...והאמת-אין לי מה לעשות חוץ מלנחם אותה-ואצלינו המצב שהיא-הבת שלי-יודעת שאני ואבא שלה לא יכולנו לחיות ביחד כי אנחנו לא מתאימים לדבריה.... אחת התשובות שנתתי לה פעם שכנראה שאני ואביה נפגשנו בכדי ללדת אותה ואת אחיה.... והחיים-חזקים מהכל.
 
עפרה

תרשי לי לחלוק עלייך לא מסכימה איתך אני פרגנתי להורי שהתגרשו (יותר נכון פרגנתי לאבי) שנים קודם אמרתי לו שאיני מבינה למה הוא לא עוזב (עוד כשהייתי בבית) המבצר שלי נבנה דוקא אחר כך קיבלתי אבא במתנה יודעת שגם ילדי חיים בשלום עם גרושיי מפרגנים לי עליהם ואפילו תוהים מדי פעם - "אנחנו לא מבינים מה עשיתם ביחד בכלל!" (מדובר בבנים הגדולים שהיו בני 13 ו-10 כשהתגרשתי וחוו את ה"משפחה" שהיתה, לגבי הקטנה שהיתה בת 3 הדברים נראים אחרת כרגע). מה שאני כן מסכימה איתך הוא שאכן הכל תלוי רק בנו !
 

maof

New member
אני לא בטוח שיש את כל התשובות...

אבל דבר אחד אני יכול לומר......... ביום שנולד לנו הילד התינוק החדש אנחנו אומרים ברוך הבא....שניזכה למיצוות יש לנו ציפיות מהרך הנולד..... אמא שלי רצתה שאני יהייה רופא....אבא שלי חלם על עורך דין....(אני כמעט בעיניני גרושים)
אז בגלל שלא עמדתי בציפיות שלהם...הם לא החליפו אותי קיבלו אותי ....גם עם המגרעות והשטויות שעשיתי.... למה אנחנו כהורים צריכים לחשוב כל הזמן שאנחנו תחת בחינה של הילדים????????? אנחנו מישתדלים לעשות את הצקסימום עבור ילדינו לגרום להם לאושר ולרווחה...ככל האפשר וגם אם דברים מיתפקששים לפעמים....לפחות ניסינו ...רצינו !! אז בגלל הסיבה הזאת אנחנו צריכים להרגיש יסורי מצפון?? ניסינו לשקם....ניסינו לגשר....ניסינו לתקן..... והדברים לא יסתדרו........ אז בגלל זה הילדים ילכו לחפש הורים חדשים???? בגלל זה הם צריכים להחליף אותנו??? מעוף
 
אני לא יודעת אם את

אמא כמו אמא שלך אני לא יודעת איזה אמא את רוצה להיות אני רק רוצה לומר לך שגם עם זה שהתגרשנו גם עם זה שהמשפחה שלנו היום שונה היא עדיין משפחה יודעת שילדי מרגישים משפחה יודעת שכל מנהגנו בעבר נשארו גם היום זה היה הדבר הכי חשוב עבורי לתת להם הרגשת ביית חם הרגשה של משפחה והצלחתי יותר מכך מיכלי יודעת שכשהתגרשתי יצרתי עבורם ביית חם יותר יצרתי עבורם משפחה תומכת ומפרגנת גידלתי אותם בתחושה שאני תמיד נמצאת עבורם זה מה שהיה חשוב עבורי. אני גדלתי בבית עם שני הורים היתה לי ילדות איומה כשהורי התגרשו (כשאני כבר הייתי אם) הוקל לי ראיתי כמה רע היה שם... ואת צרכה לבדוק מה חשוב לך ואם את אכן עושה מה שהיית רוצה
 
רק על עצמי לספר ידעתי.

כל כך הרבה שאלות? האמת 0 תשובות זה מה שיש באמתחתינו. אני גדלתי כבן יחיד ללא אב, ילד מפתח מגיל 4, מבשל לעצמי מגיל 5-6. כן אני זוכר איך שרפתי את החביתה הראשונה שלי. אימי כל תקופת ילדותי ונעורי עבדה במשרה וחצי כך שלא היתה בבית לפחות 16 שעות ביום, לא היו לי סבתות ולא סבים, אבל אתם יודעים מה זה לא היה חשוב כי היו לי חברים והיו הורים לחברים האלה שהתייחסו אלי כאל בן משפחה, כך שאף פעם לא היתי באמת לבד. כן אני יכול לומר שזכיתי בחברי ילדות מדהימים שידעו להיות חברים ואחים באותו זמן. בקשר להורים, קבלתי מאימי את כל מה שהיתי צריך לקבל!!! את השאר השלמתי בלימוד עצמי. אתם רוצים לשמוע משהו. אני אדם מאושר!!! בחיי הלכתי לאורך המון דרכים לא כולן כשרות, ובסופו של דבר בחרתי את מה שהיה טוב בשבילי ואת את ההחלטות האלה קיבלתי על סמך הבסיס שקיבלתי מאימי לדעתי. בקשר לסקרנות שהיתה לי אודות אבי היא נעלמה בגיל 8 וגם כשהיו מנסים לדבר איתי על זה פשוט היתי אומר שזה לא מעניין אותי. בקשר לבית או שניים היום בהיותי גרוש אני חושב שזאת לא השאלה הנכונה, לבני תמיד יהיה בית אחד אמיתי הבית של אימו. מה שחשוב הוא לא השאלה אם יש לו בית אצל אבא אלה האם יש לו אבא!!! וזאת המטרה שלי בחיי היום. בני יודע שיש לו אבא שמעריץ אותו ואוהב אותו ותמיד שם בשבילו. כן אני יודע מערכת היחסים שלי עם גרושתי שונה מאוד מרוב הגרושים שאני מכיר , אנו קרובים מאוד אנו במערכת יחסים חברית לחלוטין, משוחחים כמעט כל ערב לרוב על בנינו אבל גם על שאר הדברים. כן זה מקל מאוד על הילד שההורים שלו למרות שאינם ביחד אינם מתעלמים אחד מהשני. וכאן אני שוב אחזור ואומר לא הבית השני לבני מדאיג אותי אלה היכולת שלי לתת לו אבא!!! בקשר למבצר, המבצר הוא ההורה ולא 4 הקירות שתוחמים את סביבת המגורים של הילדים, אם שני ההורים מצליחים להבין שהאהבה והחום הם הצורך המידי של הילדים אפשר לגדל ילדים גם באוהל ולגדל אותם לתפארת. בקשר לכעסים, כן ולא, כאן נכנס הגורם של האופי האישי של הילדים. אותם ילדים שחושבים שכל העולם חייב להם לעולם ישמרו טינה, אותם הילדים שמבינים שאף אחד לא חייב להם דבר וכל דבר שהם ישיגו יהיה בזכות מה שהם יבינו במהרה את המצב ויחפשו לקבל את מה שניתן מהמצב. אני וגרושתי מאוד מנסים ללמד את בנינו שלא חייבים לו כלום, אוהבים אותו כמו שהוא אבל יש לנו סף סובלנות אפס בכל מה שקשור לקריזות ואנו פשוט מתעלמים מהקריזות שלו ואתם יודעים מה, בשנה האחרונה כמות הקריזות שלו ירדה ל 0. איך הם יזכרו את הילדות שלהם? זאת שאלה של חינוך שוב לדעתי, מאוד חשוב ללמד את הילדים לראות את הדברים היפים בחיים וללמוד להנות מהם. יש ללמד אותם את המושג "יופי". כי ללא יכולת הבנת המושג הזה כל דבר יראה סתמי. ברגע שהם יודעים "יופי" מהוא, אני מבטיח לך שאוטומטית הם יזכרו את הדברים היפים בחיים. סגול(חושב שהוא הוגה דעות, אבל מבטיח לכם שאינו מבין כלום בפסיכולוגיה)
 

רות 2

New member
../images/Emo45.gifוזה ההבדל בין חשיבה

המושטטת על חומרנות ונתינה חומרית" לבין חשיבה ערכית...... יש לסווג לפעמים את השאלות מסוג שנישאלו כאן ל"שני מדורים "נפרדים עד כמה הקירבה ביננו הינה בשל הנתינה החומרית עד כמה הקירבה ביננו הינה בשל הנתינה הערכית הריגשית עד כמה הקירבה ביננו תלוייה במרחק הפיזי ביננו עד כמה אני נותן מעצמי ..ובכל זאת משאיר לעצמי.. את עצמי... זה עינין של אישיות ההורה ,זה עינין של חינוך לגדלאותם עם התובנה.. שהאהבה שלנו אינה מותלית בדבר זו הגדלות
 

michaly44

New member
תודה. קבלתי המון תשובות טובות

ועם כולכם הסכמתי. לכל אחד מאיתנו ילדות שונה. וכל אחד מאיתנו סוחב מטענים מהעבר. ותמיד תמיד יש את קו המחשבה.."אני אתן הכל לילד שלי, מה שלא קיבלתי מהורי". ולא הצלחתי. מכאן הייתי רוצה ליישם זמן איכות לפחות אחת לשבוע.למרות כל העיסוקים שלהם. לעמוד על שעה זו, שתהייה כולה שלנו. רציתי לתת להם ילדות מאושרת, בלי דאגות, כאבים, צער. לא הצלחתי בזה. ולא יקום אחד ויאמר לי..שהגירושים עצמם היוו תהליך שילדו היה מאושר ממנו. אצלי בבית שהבכור גר איתי כל השנה האחרונה היה צחוק..שמחה..מוזיקה..וגם וויכוחים וכעסים. הטריגר היה..געגועים לארץ. הורמונים. אבל הכעס והאצבע המאשימה היתה כלפי. כלפי הגירושים. אחד המשפטים המפורסמים שלו: את ואבא לא יכולים להחליט בשבילי. אתם גמרתם את תפקיד ההורה ברגע שהתגרשתם. אין לכם יותר זכויות של הורים. מידי פעם, זה ניזרק לחלל החדר, בשעת כעס. מידי פעם, הוא מתאר איך הרסנו את חייו. הזכרונות שלו ממקודים מגיל 14 וזהו. ואני יודעת בלב, שאיננו מאושר. ומכאן הרגשת הכישלון. אהבתי את כתיבתכם. ניצת, עופרה, בלונדה וסגול. מעוף. כל אחד תרם לי משהו היום ואני הולכת לחשוב טוב טוב איך אני מיישמת את זה. דרך אגב רות2. אהבתי את קו המחשבה שלך.
 
מיכלי

אז הוא אומר, אז מה... ואת תגידי לו, אני את תפקיד ההורה שלך אגמור ברגע שאפרד מהעולם הזה, כי זו האמת האמיתית, ועוד יגיע הרגע שהוא יוכל לראות ולחוות את זה, ושוב חיבוק לך, פייה
 
למעלה