תתקשר, תתקשר, תתקשר.
כל כך קל להיות בת ולכעוס עליו על זה. לשלוח לו SMS עם "לילה טוב." אחד קטן ורומז רעות, אבל אני לא מסוגלת. אבל הוא סיים שבוע שטח ראשון שלו ובטח היה תשוש ומה זה יעזור לשנינו אם אהיה במצברוח כזה מעפן, ועוד היום? הוא לא צריך לסבול את זה ממני, אני לא צריכה לתת לו לסבול את זה ממני ואני לא אוהבת לסבול את זה ממני. כל השבוע אני הורמונאלית אוכלת כמו פרה וזה לא ממחזור, בקושי מדברת איתו בטלפון, וסופסוף מחר הוא חוזר, המדהים שלי חוזר, ופשוט אין לי מצברוח לכלום. אולי מה-18, אולי מהעבודה, אולי מהטיסה המתקרבת, אולי מהשבוע עם בקושי תקשורת איתו... יש מספיק אוליים. גם עם האקס, אני שונאת שהפלאפון שלהם כבוי (את יודעת את זה כי את מנסה להתקשר גם כשאת יודעת שרוב הסיכויים הם שהוא כבוי) ואז פעם את מתקשרת וקולטת שזה דלוק, שהוא פשוט לא עונה. זה עושה את ההרגשה הכי מחורבנת בעולם. "הוא היה ליד הטלפון," את חושבת, "ומה?" נו באמת "מה אני, עז?" ואם המצב ממש קשה את מתחילה לאכול סרטים ולנשנש חיפושיות, להתמלא בפרנויות ולהתבאס עם עצמך על מיליון ואחד דברים שכולם נכנסים לך לתוך הלב ובועטים בו עם הסיכה של נעלי העקב (כי ברור שאלו הם מיליון ואחד דברים קוקסינלים שנועלי נעלי עקב). אני לא מהאלה שכועסות כשהחברים לא זוכר תאריכים, אני מכירה אותם, ועוד אחרי שבוע כזה... אבל סתם. מחשבות שכאלה. לילה טוב.
כל כך קל להיות בת ולכעוס עליו על זה. לשלוח לו SMS עם "לילה טוב." אחד קטן ורומז רעות, אבל אני לא מסוגלת. אבל הוא סיים שבוע שטח ראשון שלו ובטח היה תשוש ומה זה יעזור לשנינו אם אהיה במצברוח כזה מעפן, ועוד היום? הוא לא צריך לסבול את זה ממני, אני לא צריכה לתת לו לסבול את זה ממני ואני לא אוהבת לסבול את זה ממני. כל השבוע אני הורמונאלית אוכלת כמו פרה וזה לא ממחזור, בקושי מדברת איתו בטלפון, וסופסוף מחר הוא חוזר, המדהים שלי חוזר, ופשוט אין לי מצברוח לכלום. אולי מה-18, אולי מהעבודה, אולי מהטיסה המתקרבת, אולי מהשבוע עם בקושי תקשורת איתו... יש מספיק אוליים. גם עם האקס, אני שונאת שהפלאפון שלהם כבוי (את יודעת את זה כי את מנסה להתקשר גם כשאת יודעת שרוב הסיכויים הם שהוא כבוי) ואז פעם את מתקשרת וקולטת שזה דלוק, שהוא פשוט לא עונה. זה עושה את ההרגשה הכי מחורבנת בעולם. "הוא היה ליד הטלפון," את חושבת, "ומה?" נו באמת "מה אני, עז?" ואם המצב ממש קשה את מתחילה לאכול סרטים ולנשנש חיפושיות, להתמלא בפרנויות ולהתבאס עם עצמך על מיליון ואחד דברים שכולם נכנסים לך לתוך הלב ובועטים בו עם הסיכה של נעלי העקב (כי ברור שאלו הם מיליון ואחד דברים קוקסינלים שנועלי נעלי עקב). אני לא מהאלה שכועסות כשהחברים לא זוכר תאריכים, אני מכירה אותם, ועוד אחרי שבוע כזה... אבל סתם. מחשבות שכאלה. לילה טוב.
