רק אמא דואגת
New member
תשעה חודשים ודי... ??????
בחורה פוגשת בחור, הם מתאהבים, מתחתנים, וכמו כולם הרצון העז להמשכיות מקנן בהם. ואז ילדה ראשונה, אושר גדול, שמחה מלבבת, תחושה של קירוב וסיבה חדשה לחיות את החיים בצורה הטובה ביותר בשביל מישהו אחר, שהוא לא אתה או בן זוגך. ואז רוצים להביא עוד צאצא לשרשרת החיול על מנת להרחיב את המשפחה ואת חדרי הבית והלב. זה לא עוד סיפור רומנטי ולא תסריט של טלנובלה, זה מה שקרה בחיים האמיתיים שלי עד שנכנסתי להיריון עם הבן השני שלי. ידעתי איך אני נכנסת לזה אבל לא דמיינתי ולו לשנייה איך אני אצא מזה... פשוט, זה לא היה. תשעה חודשים של בעיות רפואיות כאלה ואחרות שהמחשבה שזה "רק תשעה חודשים ודי" מהדהדת עד בלי די. ממש אבל ממש לא! הלידה (קיסרית לצורך העניין) עברה כחלומה של כל בת ישראל (קצרה, נוחה ונעימה) התאוששות נורמלית (כמה שאפשר להתאושש כשהבטן/רחם/שרירים פתוחים) רצון להנקה מלאה, ביות מלא וכל מה שרק יכול להיות מלא. לצערי, מה שהתמלא היה רק הציצי - הלב התרוקן ! הילד נלקח לפוטותרפיה שזה מקרין אור לטיפול בצהבת מיד לאחר הלידה, לא ממש הספקתי לראות אותו, מה שגרם לשרשרת אירועים שהולידו רכבת הרים של רגשות מעורבים של שמחה והתרגשות אל מול עצב ותסכול. ילדה אחת בבית, ילד שני ב"צ'יפסר", בעל שמחלק את עצמו בין כולם ואני כלואה במיטה עם חוסר יכולת פיזית לזוז. מישהו אחר מטפל בילד שלי, כל כך רציתי לגעת בו, להרגיש, ללטף, לנשק. הבכי הפך להיות כדרך התקשורת שלי עם העולם החיצון. דמעות שטפו את ימיי מעתה ועד שלושת החודשים שאחרי. העולם החיצון לא נעצר כי ילדתי ולצערי גם אני לא. לא עצרתי לנוח ולעכל את מה שעברתי, נשאבתי לתוך השגרה האימתנית שאיימה לקפח את נישואיי, את ביתי וילדיי. אמא בוכה, אמא מתוסכלת, אמא לחוצה. אמא כפייתית לניקיון וסדר. ילדה קטנה שכל הזמן שואלת:"אמא, למה את עצובה?" כך היא הפעילה את המתג להורדת דמעות נוספות שחשבתי שהתייבשו כבר – כמו שמן למדורה. כדור שלג ענק שגדל וגדל וגדל וגדל ועוד קצת גדל ולא כמו בלון שבסוף הוא מתפוצץ כדור השלג הפך למפלצת שאי אפשר להתמודד איתה לבד. כשהבנו שמשהו לא בסדר (בעלי ואני) היה טיפה מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. קצת פורומים, קצת מאמרים, הרבה שיתוף של אנשים (נכונים ופחות) – האבחנה שלאט לאט חלחלה בשנינו "דיכאון אחרי לידה" (אמאלה...לי? בטוח? אין מצב!) אמרות כמו "מה פתאום, אין לך כלום" "זה יעבור לך" "את סתם עייפה ומותשת" נזרקו לאוויר ע"י רופאת המשפחה, אמא , דודה, חברה... "זאת התקופה שבה את אמורה לפרוח ולהיות מאושרת" . הייתי מבולבלת מאוד – המילים נתקעו, חוסר ריכוז, תשישות, עייפות והקושי הגדול ביותר - חוסר יכולת לישון. כל כך רציתי לישון ולא הצלחתי. גם כשהתינוק שלי סוף סוף ישן, אני לא הצלחתי לשים את הראש ולצלול לעולם החלומות. חששות ופחדים (דברים שלא הכרתי) הפכו להיות חבריי הטובים. דמיונות על דברים רעים. חרדה קיומית של ממש לחיי ולחיי הקרובים שלי. בדקתי כל הזמן שהילדים שלי נושמים מספר פעמים בלילה. למזלי הייתי מוקפת באנשים המקצועיים הנכונים שידעו להפנות אותי למקום שהציל את חיי. "מרפאת חווה" – שם יצירתי, חשבתי. חוה אימנו, אם כל חי, זאת מהתפוח והנחש... השם כבר מסקרן, מה הקשר בין חוה למרפאה שמטפלת בדיכאון אחרי לידה? לאחר חיפוש באינטרנט בדף המרפאה נכתב: "נשים הסובלות מתסמינים רגשיים שונים הקשורים למעגל החיים הנשי". צלצלתי וקבעתי פגישה יחסית למועד קרוב משציפיתי. לא היה לי מושג עם מי, מה אגיד? מה יגידו לי? מה יחשבו, שלא ייקחו לי את הילדים כי "השתגעתי" . חוסר וודאות והרבה שאלות ריחפו להם. מחשבות רלוונטיות בהתאם לכך שהפגישה מתקיימת במחלקה הפסיכיאטרית בתוך בית החולים שיבא . הגעתי לפגישה, ושם הן ישבו שתי מלאכיות – פסיכיאטרית ועובדת סוציאלית -שואלות ומתעניינות, בודקות מה היה וממה נבע וכל הזמן מרגיעות. זה הרגיש שהן יודעות בדיוק מה שחוויתי. (כשם המרפאה) מנסות להסביר לי שאין שום קשר אלי ואני עשיתי הכל בסדר – זה כימיה (מה הקשר מימן, חמצן פחמן דו חמצני, לדיכאון שלי? זה מה שקפץ לי לראש באותו רגע). מפתיע, איך כבר בפגישה הראשונה פתאום דברים התחברו לי וקיבלו היגיון תוך כדי שיחה, התשובות שלי לשאלות שלהן נתנו מענה לסימני השאלה בחיי. התובנה שלה הגעתי שהכל בראש, תרתי משמע. הכל התחיל מחוסר היכולת של הגופנפש שלי להתגבר ולהתאזן אחרי ההיריון המורכב והלידה המהירה. שיש לזה הסבר ביולוגי בעקבות השינויים הגופניים. הוצע לי טיפול תרופתי משולב בפסיכותרפיה (טיפול בשיחות) וכיאה ל"אם יהודיה גאה" מחיתי והצהרתי שאסתדר בלי התרופות הפסיכיאטריות ואשאר רק עם השיחות. "רק לא כדורים" זה המסר שתמיד קיבלתי מהסביבה. הרי אדם עם סוכרת לא יעלה בדעתו לחיות בלי אינסולין וחולה אסטמה לא יחשוב אפילו בזמן התקף לוותר על המשאף ושלא נדבר על תרופות ללחץ דם, אבוי לאדם שלא יקח אותן וכמה הוא ינזף מהסביבה לו רק ידעו. אבל "תרופות פסיכיאטריות" זאת "קללה" ממש. האדם שלוקח אותן וודאי לא שפוי, שזו דרגה אחת לפני אשפוז כפוי ומיטה עם קשירה. כך חשבתי לפחות. זה מה שרצו שאחשוב. הסטיגמה. הדעות המיושנות והלא נאורות. דחיתי את קבלת התרופות לא ראיתי את עצמי שם. הייתי בטוחה שבעזרת פסיכותרפיה אסתדר ואחזור לעצמי... קיבלתי את מלוא שיתוף הפעולה והחיזוק מצד המטפלות שהן תומכות בכל החלטה שאקבל דבר שעזר לי מאוד בקבלת העובדה שהן באמת רוצות לטובתי! בהחלטתי לדחות את נטילת התרופות גזרתי על משפחתי ועלי חודשיים נוספים של סבל מיותר... תסכול מצטבר, כעס גדול על כולם, חוסר יכולת ליהנות מדברים ורצון עז להיעלם. קנאה מטורפת באימהות שמצליחות ליהנות מהיותן אמהות ולבלות בחופשת הלידה. היכולת הבסיסית לחייך ולשמוח נעלמה לי... הצלחתי להרחיק גם את אלה שהכי קרובים ורצו לעזור לי... בזמנו חיברתי את הקושי הפיזי כגורם עיקרי לקושי הנפשי . חשבתי שאם אשן טוב אוכל לטפל בילדים ותחזור לי שמחת החיים אבל גם כשהייתה לי עזרה פיזית פתאום שמתי לב שזה לא משפר את הרגשת העצבות ואת הרצון לחיות ולחייך לעולם . ואז ההבנה חלחלה לאט (לצערי) שאני צריכה עזרה מעבר לשיחות עם הפסיכולוגית שלי. במפגש החודשי עם מנהלת המרפאה ד"ר ורד בר ביקשתי להתחיל טיפול תרופתי. בסיפור שלי כדי להפיג את המתח נצא לפרסומות כי אתם חייבים להתמתח, אבל הפואנטה מגיעה. אפשר אחרת! אפשר לשרוד את הדיכאון אחרי לידה גם אם מתגלגלים למקום לא טוב. תמיד אפשר להתרומם משם למקום גבוה. יש מקום שיכול להכיל ולתת כלים וטיפול מתאים לכל אחת לפי צורכה. זה המקום, לדבר, לחשוף, לשתף בלי ביקורת או דעות קדומות. היכולת שלהן לגרום לך להבין שהכל מתחיל ונגמר בך. ההבנה שכשלי טוב – לסובבים והקרובים שלי טוב. שאת אמא והחיים שלך לא נגמרו ההיפך - הם רק מתחילים. שהאושר שלך לא פחות חשוב מהאושר של אחרים. עם נטילת הכדורים אט אט העננה הכבדה והאפורה התפזרה. (פיזית, נפשית, רוחנית). הבעיות התחילו להיעלם לא בזכות הכדורים אלא בזכותי! יכולתי לישון (ממש ממש טוב לפעמים טוב מדי..חח) הייתי מותשת פחות אז יכולתי לעשות יותר, הרבה הרבה יותר. דברים שנדחקו לצד פתאום היו חשובים לי מאוד. הצורך הבסיסי לישון, לאכול, להתקלח לא היה פריבילגיה - אלא חובה! הרגשתי טוב בפנים והיה חשוב לי להראות את זה כלפי חוץ. מצאתי את השקט והשלווה שלה חיכיתי. היום אני רואה את זה כזכות לעבור את התהליך הזה בעקבות דיכאון שאחרי הלידה. רק כך יכולתי להגיע לתובנות ולמה שאני היום. ילדה, שהיא גם אישה. אישה טובה יותר ואמא טובה הרבה יותר. שמחה, גאה ומאושרת, שיכולה לספר את הסיפור המרגש שלה בלי להתבייש (וגם בלי להוריד דמעה מצער). היום אני ממשיכה טיפול תרופתי בשילוב עם שיחות ומעקב חודשי לשלומי הפיזי והנפשי. אני מדברת ומשתפת על מצבי ועל ההתקדמות... אני מרגישה גאה בתהליך ואחד הדברים החשובים שלמדתי זה לדעת לבקש עזרה. זה משהו שלא העזתי בהתחלה ואפילו התביישתי. המסר שלי בכתיבה הוא שיש מי שמוכן להקשיב ולתת עצה מקצועית, יש פתרון, יש תשובות. אבל, זה חייב לבוא ממך, את חייבת לרצות את זה באמת. כל הזמן בתת מודע שלי ידעתי שמשהו לא בסדר איתי ואני לא מוכנה להמשיך כך! שאני נלחמת על החיים שלי! היה עצוב לי עבור עצמי ובעיקר עבור בעלי וילדיי שהיו צריכים לעבור את זה. בזכות בעלי שהיה שותף מלא בתהליך וידע להכיל אותי גם בתקופות הכי קשות ולהמתין בסבלנות גם שכבר לא היה לו, ליווה אותי לאורך כל הדרך תמך והקשיב. התברכתי במסגרת מקצועית שידעה בדיוק לענות לצרכים שלי ופעלה יחד איתי להשגת החלמה – ולידה מחדש! מאוד חשוב לי לפרסם את סיפורי כמה שיותר כי אני יודעת בוודאות שהרבה נשים מסתובבות, חיות לא חיות, עם תחושות דומות, רגשות, תסכולים, מאבק יומיומי לשרוד לאחר הלידה. אני רוצה שאנשים ידעו שיש פתרון, שיש מענה ויש דרך להתמודד ולהיוולד מחדש. אם הצלחתי לעזור ואפילו לאחת, זכיתי...!
בחורה פוגשת בחור, הם מתאהבים, מתחתנים, וכמו כולם הרצון העז להמשכיות מקנן בהם. ואז ילדה ראשונה, אושר גדול, שמחה מלבבת, תחושה של קירוב וסיבה חדשה לחיות את החיים בצורה הטובה ביותר בשביל מישהו אחר, שהוא לא אתה או בן זוגך. ואז רוצים להביא עוד צאצא לשרשרת החיול על מנת להרחיב את המשפחה ואת חדרי הבית והלב. זה לא עוד סיפור רומנטי ולא תסריט של טלנובלה, זה מה שקרה בחיים האמיתיים שלי עד שנכנסתי להיריון עם הבן השני שלי. ידעתי איך אני נכנסת לזה אבל לא דמיינתי ולו לשנייה איך אני אצא מזה... פשוט, זה לא היה. תשעה חודשים של בעיות רפואיות כאלה ואחרות שהמחשבה שזה "רק תשעה חודשים ודי" מהדהדת עד בלי די. ממש אבל ממש לא! הלידה (קיסרית לצורך העניין) עברה כחלומה של כל בת ישראל (קצרה, נוחה ונעימה) התאוששות נורמלית (כמה שאפשר להתאושש כשהבטן/רחם/שרירים פתוחים) רצון להנקה מלאה, ביות מלא וכל מה שרק יכול להיות מלא. לצערי, מה שהתמלא היה רק הציצי - הלב התרוקן ! הילד נלקח לפוטותרפיה שזה מקרין אור לטיפול בצהבת מיד לאחר הלידה, לא ממש הספקתי לראות אותו, מה שגרם לשרשרת אירועים שהולידו רכבת הרים של רגשות מעורבים של שמחה והתרגשות אל מול עצב ותסכול. ילדה אחת בבית, ילד שני ב"צ'יפסר", בעל שמחלק את עצמו בין כולם ואני כלואה במיטה עם חוסר יכולת פיזית לזוז. מישהו אחר מטפל בילד שלי, כל כך רציתי לגעת בו, להרגיש, ללטף, לנשק. הבכי הפך להיות כדרך התקשורת שלי עם העולם החיצון. דמעות שטפו את ימיי מעתה ועד שלושת החודשים שאחרי. העולם החיצון לא נעצר כי ילדתי ולצערי גם אני לא. לא עצרתי לנוח ולעכל את מה שעברתי, נשאבתי לתוך השגרה האימתנית שאיימה לקפח את נישואיי, את ביתי וילדיי. אמא בוכה, אמא מתוסכלת, אמא לחוצה. אמא כפייתית לניקיון וסדר. ילדה קטנה שכל הזמן שואלת:"אמא, למה את עצובה?" כך היא הפעילה את המתג להורדת דמעות נוספות שחשבתי שהתייבשו כבר – כמו שמן למדורה. כדור שלג ענק שגדל וגדל וגדל וגדל ועוד קצת גדל ולא כמו בלון שבסוף הוא מתפוצץ כדור השלג הפך למפלצת שאי אפשר להתמודד איתה לבד. כשהבנו שמשהו לא בסדר (בעלי ואני) היה טיפה מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. קצת פורומים, קצת מאמרים, הרבה שיתוף של אנשים (נכונים ופחות) – האבחנה שלאט לאט חלחלה בשנינו "דיכאון אחרי לידה" (אמאלה...לי? בטוח? אין מצב!) אמרות כמו "מה פתאום, אין לך כלום" "זה יעבור לך" "את סתם עייפה ומותשת" נזרקו לאוויר ע"י רופאת המשפחה, אמא , דודה, חברה... "זאת התקופה שבה את אמורה לפרוח ולהיות מאושרת" . הייתי מבולבלת מאוד – המילים נתקעו, חוסר ריכוז, תשישות, עייפות והקושי הגדול ביותר - חוסר יכולת לישון. כל כך רציתי לישון ולא הצלחתי. גם כשהתינוק שלי סוף סוף ישן, אני לא הצלחתי לשים את הראש ולצלול לעולם החלומות. חששות ופחדים (דברים שלא הכרתי) הפכו להיות חבריי הטובים. דמיונות על דברים רעים. חרדה קיומית של ממש לחיי ולחיי הקרובים שלי. בדקתי כל הזמן שהילדים שלי נושמים מספר פעמים בלילה. למזלי הייתי מוקפת באנשים המקצועיים הנכונים שידעו להפנות אותי למקום שהציל את חיי. "מרפאת חווה" – שם יצירתי, חשבתי. חוה אימנו, אם כל חי, זאת מהתפוח והנחש... השם כבר מסקרן, מה הקשר בין חוה למרפאה שמטפלת בדיכאון אחרי לידה? לאחר חיפוש באינטרנט בדף המרפאה נכתב: "נשים הסובלות מתסמינים רגשיים שונים הקשורים למעגל החיים הנשי". צלצלתי וקבעתי פגישה יחסית למועד קרוב משציפיתי. לא היה לי מושג עם מי, מה אגיד? מה יגידו לי? מה יחשבו, שלא ייקחו לי את הילדים כי "השתגעתי" . חוסר וודאות והרבה שאלות ריחפו להם. מחשבות רלוונטיות בהתאם לכך שהפגישה מתקיימת במחלקה הפסיכיאטרית בתוך בית החולים שיבא . הגעתי לפגישה, ושם הן ישבו שתי מלאכיות – פסיכיאטרית ועובדת סוציאלית -שואלות ומתעניינות, בודקות מה היה וממה נבע וכל הזמן מרגיעות. זה הרגיש שהן יודעות בדיוק מה שחוויתי. (כשם המרפאה) מנסות להסביר לי שאין שום קשר אלי ואני עשיתי הכל בסדר – זה כימיה (מה הקשר מימן, חמצן פחמן דו חמצני, לדיכאון שלי? זה מה שקפץ לי לראש באותו רגע). מפתיע, איך כבר בפגישה הראשונה פתאום דברים התחברו לי וקיבלו היגיון תוך כדי שיחה, התשובות שלי לשאלות שלהן נתנו מענה לסימני השאלה בחיי. התובנה שלה הגעתי שהכל בראש, תרתי משמע. הכל התחיל מחוסר היכולת של הגופנפש שלי להתגבר ולהתאזן אחרי ההיריון המורכב והלידה המהירה. שיש לזה הסבר ביולוגי בעקבות השינויים הגופניים. הוצע לי טיפול תרופתי משולב בפסיכותרפיה (טיפול בשיחות) וכיאה ל"אם יהודיה גאה" מחיתי והצהרתי שאסתדר בלי התרופות הפסיכיאטריות ואשאר רק עם השיחות. "רק לא כדורים" זה המסר שתמיד קיבלתי מהסביבה. הרי אדם עם סוכרת לא יעלה בדעתו לחיות בלי אינסולין וחולה אסטמה לא יחשוב אפילו בזמן התקף לוותר על המשאף ושלא נדבר על תרופות ללחץ דם, אבוי לאדם שלא יקח אותן וכמה הוא ינזף מהסביבה לו רק ידעו. אבל "תרופות פסיכיאטריות" זאת "קללה" ממש. האדם שלוקח אותן וודאי לא שפוי, שזו דרגה אחת לפני אשפוז כפוי ומיטה עם קשירה. כך חשבתי לפחות. זה מה שרצו שאחשוב. הסטיגמה. הדעות המיושנות והלא נאורות. דחיתי את קבלת התרופות לא ראיתי את עצמי שם. הייתי בטוחה שבעזרת פסיכותרפיה אסתדר ואחזור לעצמי... קיבלתי את מלוא שיתוף הפעולה והחיזוק מצד המטפלות שהן תומכות בכל החלטה שאקבל דבר שעזר לי מאוד בקבלת העובדה שהן באמת רוצות לטובתי! בהחלטתי לדחות את נטילת התרופות גזרתי על משפחתי ועלי חודשיים נוספים של סבל מיותר... תסכול מצטבר, כעס גדול על כולם, חוסר יכולת ליהנות מדברים ורצון עז להיעלם. קנאה מטורפת באימהות שמצליחות ליהנות מהיותן אמהות ולבלות בחופשת הלידה. היכולת הבסיסית לחייך ולשמוח נעלמה לי... הצלחתי להרחיק גם את אלה שהכי קרובים ורצו לעזור לי... בזמנו חיברתי את הקושי הפיזי כגורם עיקרי לקושי הנפשי . חשבתי שאם אשן טוב אוכל לטפל בילדים ותחזור לי שמחת החיים אבל גם כשהייתה לי עזרה פיזית פתאום שמתי לב שזה לא משפר את הרגשת העצבות ואת הרצון לחיות ולחייך לעולם . ואז ההבנה חלחלה לאט (לצערי) שאני צריכה עזרה מעבר לשיחות עם הפסיכולוגית שלי. במפגש החודשי עם מנהלת המרפאה ד"ר ורד בר ביקשתי להתחיל טיפול תרופתי. בסיפור שלי כדי להפיג את המתח נצא לפרסומות כי אתם חייבים להתמתח, אבל הפואנטה מגיעה. אפשר אחרת! אפשר לשרוד את הדיכאון אחרי לידה גם אם מתגלגלים למקום לא טוב. תמיד אפשר להתרומם משם למקום גבוה. יש מקום שיכול להכיל ולתת כלים וטיפול מתאים לכל אחת לפי צורכה. זה המקום, לדבר, לחשוף, לשתף בלי ביקורת או דעות קדומות. היכולת שלהן לגרום לך להבין שהכל מתחיל ונגמר בך. ההבנה שכשלי טוב – לסובבים והקרובים שלי טוב. שאת אמא והחיים שלך לא נגמרו ההיפך - הם רק מתחילים. שהאושר שלך לא פחות חשוב מהאושר של אחרים. עם נטילת הכדורים אט אט העננה הכבדה והאפורה התפזרה. (פיזית, נפשית, רוחנית). הבעיות התחילו להיעלם לא בזכות הכדורים אלא בזכותי! יכולתי לישון (ממש ממש טוב לפעמים טוב מדי..חח) הייתי מותשת פחות אז יכולתי לעשות יותר, הרבה הרבה יותר. דברים שנדחקו לצד פתאום היו חשובים לי מאוד. הצורך הבסיסי לישון, לאכול, להתקלח לא היה פריבילגיה - אלא חובה! הרגשתי טוב בפנים והיה חשוב לי להראות את זה כלפי חוץ. מצאתי את השקט והשלווה שלה חיכיתי. היום אני רואה את זה כזכות לעבור את התהליך הזה בעקבות דיכאון שאחרי הלידה. רק כך יכולתי להגיע לתובנות ולמה שאני היום. ילדה, שהיא גם אישה. אישה טובה יותר ואמא טובה הרבה יותר. שמחה, גאה ומאושרת, שיכולה לספר את הסיפור המרגש שלה בלי להתבייש (וגם בלי להוריד דמעה מצער). היום אני ממשיכה טיפול תרופתי בשילוב עם שיחות ומעקב חודשי לשלומי הפיזי והנפשי. אני מדברת ומשתפת על מצבי ועל ההתקדמות... אני מרגישה גאה בתהליך ואחד הדברים החשובים שלמדתי זה לדעת לבקש עזרה. זה משהו שלא העזתי בהתחלה ואפילו התביישתי. המסר שלי בכתיבה הוא שיש מי שמוכן להקשיב ולתת עצה מקצועית, יש פתרון, יש תשובות. אבל, זה חייב לבוא ממך, את חייבת לרצות את זה באמת. כל הזמן בתת מודע שלי ידעתי שמשהו לא בסדר איתי ואני לא מוכנה להמשיך כך! שאני נלחמת על החיים שלי! היה עצוב לי עבור עצמי ובעיקר עבור בעלי וילדיי שהיו צריכים לעבור את זה. בזכות בעלי שהיה שותף מלא בתהליך וידע להכיל אותי גם בתקופות הכי קשות ולהמתין בסבלנות גם שכבר לא היה לו, ליווה אותי לאורך כל הדרך תמך והקשיב. התברכתי במסגרת מקצועית שידעה בדיוק לענות לצרכים שלי ופעלה יחד איתי להשגת החלמה – ולידה מחדש! מאוד חשוב לי לפרסם את סיפורי כמה שיותר כי אני יודעת בוודאות שהרבה נשים מסתובבות, חיות לא חיות, עם תחושות דומות, רגשות, תסכולים, מאבק יומיומי לשרוד לאחר הלידה. אני רוצה שאנשים ידעו שיש פתרון, שיש מענה ויש דרך להתמודד ולהיוולד מחדש. אם הצלחתי לעזור ואפילו לאחת, זכיתי...!
