תשמעו סיפור

gila02

New member
תשמעו סיפור

סיפרתי בעבר על בני השני וחששותיו האם לספר לילדים על הטוראט או לא ובכלל על הקושי שלו עם כל הנושא של מסגרת ובית ספר בפרט. אז תראו איך דברים מתגלגלים ומסתדרים בדרך קוסמית מדהימה- (לגיל- זה הולך להיות קצת ארוך, אז שלא תגיד שלא הזהרתי אותך מראש...)היינו אצל ד"ר אייזנברג המופלא מתוך מצוקה אמיתית על ירידה דרסטית של התפקודים היומיומיים של הילד, הוא ממש חוטף דכאון מהצורך לצאת לעולם. והוא פשוט נתן לנו שחרור גדול לתת לילד להוביל אותנו בדרכו הייחודית שבה הוא יצליח גם אם היא שונה מהציפיות ודרישות הסביבה והמליץ לנו בחום לרשום אותו לביה"ס הדמוקרטי שבו הוא בטוח שהילד יפרח והחיוך יחזור אליו בבקרים.פשוט עשה לילד ולנו את השבוע...פתח לנו לרווחה שער שאנו פתחנו לאט ובחשש ובחוסר בטחון. ואז מתקשרת המחנכת ומספרת לי ששני ילדים שמאד אוהבים אותו ודואגים לו סיפרו לה שהם גילו שיש לו טוראט כי פעם בביתנו ראו משהו על המחשב. אז החלטנו לנצל את המומנטום והתקשרתי אליהם וסיפרתי להם הכל כשהילד לידי והם הגיבו כל-כך יפה והבטיחו לעזור לו ולדאוג לו תמיד. זה היה פשוט מרגש ומדהים ועשה לנו גם את סוף השבוע... אז יש תקווה
 

בנבר

New member
בי"ס דמוקרטי

הסיפור שלכם מאד מזכיר לי את הסיפור שלנו. בננו הבכור באמצע כיתה ט' איבד את החיוך המקסים שלו והיה מאד מדוכדך בעיקר בגלל הבי"ס.אנחנו עמדנו חסרי אונים ,עשינו את כל המאמצים כדי שיקלו עליו בבי"ס והם אכן ניסו אך הוא היה נחוש בדעתו שהמסגרת הזו לא מתאימה לו.הילדון היה מסתובב עם הראש באדמה. לכל אורך הדרך הדבר הראשון שרצינו עבורם(להזכירכם אצלינו זה כפול שניים)זה לשמור על שימחת החיים שהיתה נחלתם בטרם הטורט וכל השאר נראה לנו משני.לכן חיפשנו אלטרנטיבה לתיכון ומצאנו אותה בבי"ס דמוקרטי שקיים באיזורינו.אחרי פסח באותה שנה הבחור עבר לשם וממש פרח .בבי"ס הדמוקרטי אין ילדים עם צרכים מיוחדים ,בעייתים,עצלנים וכל אותם כינויים שמלווים בדר"כ את ילדנו,כל אחד והמיוחדות והרצונות שלו.דרכו ובזכותו התחברנו לקהילה הזו ולדרך החינוך הזו ומצאנו שם משפחה נפלאה, אוהבת,מחנכת לערכים חברתיים וכבוד לזולת ללא משמעות לגיל,ומלמדת בהתאם לרצונות של הילד.ראו הוזהרתם ל"פולנים" שבנו זה קצת קשה כי לא לומדים כמו כולם במסגרת פורמלית רגילה אלא רק דברים שהילד מתעניין בהם (זו תורה שלמה).לאחר שנה בה בננו מאד התחזק ועשה הרבה הרבה חושבים עם עצמו, הוא החליט לחזור לתיכון הרגיל אבל הפעם זה היה ביוזמתו ומרצונו והוא אכן הגיע לשם עם כוחות חדשים וסיים שם י"ב כיתות . הדבר שמנחה אותנו כל הזמן, גם היום כשהם בצבא זה לראות אותם מאושרים ומחייכים וכך עם כל השאר תמיד אפשר לתמודד. בהצלחה.
 

gila02

New member
גם לנו

שני טוראטים...הצעיר יותר בעל כוחות ואופי שונים, הוא זקוק למסגרת ולא מסתדר עם שינויים. כך שגם אם לא תמיד קל לו- בית הספר שלו מאד מתאים לו. תודה
 
עוד סיפור שמחזק את דעתי שחבל

להשקיע אנרגיות מיותרות בהסתרה אלא לנתב את אותן האנרגיות להסברה
לטווח הארוך נחסכת הרבה עוגמת נפש...
 

gila02

New member
היית מספרת

במקום שבו נעשה שימוש מרושע בכל חולשה אנושית קטנה? אפילו אם המחנכת בעצמה ממליצה לא לשתף את הכיתה מחשש שיבולע לילד? כמו בכל דבר בחיים צריך להתייחס לכל מקרה בגופו. מזל שהתגלו שתי נשמות טובות שאיתן אפשר לדבר עכשיו, כשהילד לא מתכוון כבר לחזור לבית הספר. ונקווה שבשנה הבאה הוא ימצא סביבה שעמה יוכל לתקשר בפתיחות.
 

שביק

New member
לכל ההורים המתלבטים - כן לספר,

לא לספר וכו'. במהלך השנים, כ-12,13 שנים אני נוהגת לתת הרצאות בבתי הספר לצוות המורים ולעתים גם לתלמידים. כמובן על-פי בקשת התלמיד ורצונו. לא פעם אני שומעת לאחר מכן תגובות חיוביות על מצבו של התלמיד המדובר, שמצבו ומעמדו בבי"ס השתפר לאין ערוך. המצב של "בלתי ידוע" הוא קשה יותר. כאשר הסביבה אינה יודעת מדוע תלמיד מסוים עושה ומתנהג כך וכך - זה מצב שמביא למבוכה. הידיעה והקבלה היא "הנשק" הטוב ביותר להתמודדות נכונה. אספר מקרה אחד מני רבים: לפני שנים, באחד מבתי ספר בארץ היה תלמיד מוכשר. את כל הפלקטים והקישוטים הוא עשה בבית ספרו. התלמידים דחו אותו ולא חיבבוהו. הגיע יום, שבו אמורים לצאת לטיול בן יומיים, ואף אחד מחבריו לכיתה לא רצה להיות איתו בחדר. אין ספק, מצב לא נעים. הגעתי לכיתתו, על-פי בקשתו של הנער, שוחחתי/הרציתי בפני התלמידים. התוצאה: - הבנה וקבלה של תלמיד ועוד... כולם רצו להיות איתו באותו חדר והביעו נכונות לעזור ככל שידרש. מידע זה כוח! הבלתי ידוע מפחיד ומביך. שבוע טוב לכולכם.
 
גילה, אני תומכת בפתיחות ובגילוי מיד

למן ההתחלה. בדיוק מאותן סיבות שציינת לעיל. אני חושבת שאם מסתירים מוזרויות (וסליחה על השימוש בביטוי מוזרות, אבל אם נביט לרגע אחד מהצד, זה יהיה הביטוי המתאים בעיני), אנחנו רק מעצימים את גודלם ונותנים להם חיים משלהם : החל מחרושת שמועות ועד דברי בלע ומעשי רשעות. גילוי, הסברה וקריאה לילד בשמו יעזרו להימנע ככל האפשר מאותם מצבים. כשמסבירים על הטוראט, לא מוכרחים לשים את הדגש על הילד הפרטי שלנו. בתוך מסע ההסברה הזה אפשר להצביע (תרתי משמע) גם על ילדים שמנים \ קצרי רואי \ נמוכים \ גבוהים \ רזים \ פוזלים ועוד היד נטויה. וכך בעצם להדגיש כי בכולנו יש מן השונה . גילה, גם אני מגדלת שני ילדי טוראט ,17 ו-14 ולשניהם הטוראט התפרץ בגיל חמש. תקופת גילוי התסמונת היתה תקופה חשוכה מבחינת מאגרי המידע, מבחינת קבוצות התמיכה (וודאי שלא וירטואלית) ואפילו ממבחינת ההיצע הרפואי. וגם אז, עם המעט שהיה , אספנו חומר והסברנו. תמיד הסברנו. כל שנה מחדש. (ילדי עברו שלושה בתי ספר בשל מעברי דירה). ובזכות הקו הזה, של ההסברה, זכינו בהמון גילויים של אמפתיה. מאחלת לכם הצלחה במעבר לביה"ס החדש וקליטה קלה.
 

בנבר

New member
פתיחות

אני מאד מצדדת בפתיחות ותיעול האנרגיה להסברה ולא להסתרה. לכל אורך הדרך סיפרנו למורים,למדריכים,למשפחה הרחבה,אך אף פעם לא הצלחנו לגרום לילדינו לספר לילדים בבי"ס ,או לחבריהם.גם היום כשהם בוגרים יותר בחברת בני גילם וחבריהם הם לא קוראים ל"פרפר" בשמו ומעדיפים שהסובבים אותם ידעו שיש להם בעיית טיקים, אך לטענתם אין צורך לספר של"פרפר" הזה גם יש שם.בכל מקום הם תמיד מאד מרכזיים ומקובלים ואני תוהה מתי הם ירגישו חופשיים כמוני לדבר על הטורט חופשי.
 
היי צביה, גם אצלינו, נופר בוחרת לא

לזהות עצמה עם הטוראט (היא אפילו "המירה" את רוב הטיקים שלה ל-OCD, מטעמי נוחות, לדבריה), וזה בהחלט בגלל שהטוראט לא מהווה מקום מרכזי בחייה.וזה בדיוק מה שנטענו בה (וקשור , לטעמי, באותה הפתיחות המדוברת): נפרוש הכל על השולחן, נסביר, נענה על השאלות ובזה תם ונשלם וכולם יחזרו לסדר היום. לא תהיינה התלחשויות מאחורי הגב בשל תופעה לא מובנת כזו או אחרת ולא תופנה כלפיה שום אצבע.וממרחק 12 השנים אני יכולה לומר שהודרכתי נכון ע"י האינטואיציה שלי. אני רק מוכרחה לציין שנופר לקתה (בלשון עבר) בטוראט באופן קשה ביותר . הטוראט שלה היה מאד מוחצן, ולכן גם היה נכון בעינינו לפתוח הכל ....
 

בנבר

New member
היי אלי

הדברים שלך ושלי מאד מחזקים את שדיברנו לפני ימים ספורים ש...בענינו ההורים העסק נראה הרבה יותר בעייתי .ילדינו בעלי הטורט מסתדרים עם הטורט הרבה יותר בקלות ממה שנראה לנו,לא שנקל ראש בקושי כשיש תקופות קשות אך מירב האנרגיה שלנו צריכה להיות מושקעת בלהקנות להם כלים לקבל את עצמם ,לראות את הדברים הטובים והכי חשוב לשמור על שמחת החיים. צביה
 
למעלה