ת'שמעו בעיה

[אםהבניםשמחה]

ת'שמעו בעיה

נועמון שלי, בן 8. ילד דעתן ומתחכם. תכונות שאני מאד אוהבת בו, אך גם לא עושות את חיי לנטולי אתגרים. יש תופעה שחוזרת על עצמה ומציקה לי. אני ממש מתקשה להעביר לו מסר. אתן דוגמה מייצגת. ישבו 4 חברים לאכול ארוחת צהריים. אחד מהם קרא לי שאפתח לו שקית קטשופ. באתי, פתחתי, שאלתי אם עוד מישהו רוצה. אמרו לי לא. אחרי דקות ספורות נועם קרא לי שאפתח לו שקית של קטשופ. אמרתי לו שחבל שלא ביקש קודם. והוא התחיל במסכת הכחשות שלא שמע אותי, לא אמר לא וכו'. אני העמדתי אותו על האמת. שכן שאלתי, שהוא כן שמע ואפילו ענה...הוא המשיך להכחיש. הסברתי לו שלא מפריע לי שהוא קרא לי. יתכן שלא ידע שירצה, שהתחרט...יכולות להיות סיבות שונות ולגיטימיות. מה שמפריע לי זה השקר וההכחשה... זה דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב.

 

[zimes]

אבל....

את כן אמרת "חבל ש...". מסתבר, שגם אם הערך שאת נתת ל "חבל" לא כ"כ גבוה - את שידרת משהו די מרתיע, עד כדי שקר. לא שיש לי פתרונות. אני, במקומך, הייתי חושבת כמוך (מקבלת הכל, משתגעת משקר). ומצד שני - ברור לי שהשקר הזה בא, מבחינתו, "להציל את עורו". ניסית לדבר אתו על זה מאוחר יותר - כשאתם כבר מחוץ לסיטואציה?

 

[אםהבניםשמחה]

מלאן ת'אלפים פעמים

בעבר. בכל פעם שזה קורה. גם האמירה הזאת, הייתה מן מלמול כזה. בכלל לא נזיפה.

 

[kokopeli]

אני חושבת שזו לא תוםעה יוצאת דופן

ולא הייתי עושה מזה עיניין גדול. אני גם מניחה שנועם לא חווה איזושהי תגובה קיצונית מצידך, אולם זה גיל שבו הדימיון עובד שעות נוספות, וכל דבר מועצם, ולכן הוא יכול לחשוב שכשאת אומרת "חבל שלא ביקשת קודם", פירושו שאת כועסת עליו שלא ביקש קודם, ואם את כועסת הוא ירצה למנוע ממך להגיב אליו בכעס, והשקר, או "שינוי המציאות", ימנע זאת. לא שזה באמת מה שקורה, אלא שזה מה שנועם מדמיין שקורה, ולדימיון שלו הוא מגיב. אני חושבת שעליך לתת לו להבין שאת יודעת שהוא מנסה לבלף אותך, ובהזדמנויות שונות (לא ליד חברים למשל), להסביר לו שגם כשהוא משקר את יודעת שהוא משקר (אגב - אני חושבת ששקר היא מילה קשה מידי, ועם קונוטציות שליליות מידי למקרה, אולי הייתי אומרת "לא אומר אמת", או "מבלף"), ושאי אמירת אמת לא תשנה את התגובה שלך ממילא, כי או שאת כועסת על המקרה, ואז אי אמירת האמת יכולה רקלהכעיס אותך עוד יותר, או שאת לא כועסת, ואז אין צורך לא להגיד את האמת. אני בטוחה שהמסר מועבר ומופנם באיזשהו מקום, ובבוא היום הוא גם יתן את פירותיו. המון אור

ואהבה

 

[לאה_מ]

אני מבינה איך את מרגישה

וגם מבינה איך נועם מרגיש. אני משערת, שכששאלת אם עוד מישהו רוצה שתפתחי לו שקית קטשופ הוא לא חשב באותו רגע שהוא ירצה, ואחרי כמה דקות (אולי כשראה את החברים אוכלים עם קטשופ) פתאום התחשק לו, אז הוא קרא לך. הרי הוא לא עשה את זה בכוונה רעה. למה הוא הכחיש (לא הייתי קוראת לזה "שקר" - זו נראית לי מלה כבדה מדי למקרה הזה) - אולי כי הוא רוצה לרצות אותך ויודע שהעובדה שהוא קרא לך שוב אחרי ששאלת והוא ענה בשלילה לא תשיג את המטרה הזו? אולי כי כשאת אומרת לו "חבל שלא ביקשת קודם" הוא מרגיש אשם וקשה לו להתמודד עם האשמה הזו? אני מציעה לך לנסות לדבר ב"מסרי אני" ולא ב"מסרי אתה", כלומר, במקום לומר "חבל שאתה לא ביקשת קודם" או "אתה משקר לי", תאמרי "קשה לי להפסיק כל פעם את מה שאני עושה ולבוא הנה" או "אני אוהבת שאומרים לי את הסיבה האמיתית". אני לא חושבת שהשינוי יכול להתרחש במהירות, אבל אני מאמינה שהמסר שלך יחלחל בסופו של דבר. וסיפור ממש דומה - אתמול עומר התלונן בבוקר על כאבי בטן חזקים. הוא כמעט בכה מכאבים. בסופו של דבר הוא נשאר בבית כל היום. הוא גם לא רצה ללכת לצופים ולאימון ספורט אחר הצהרים. כל היום הוא רק שיחק במחשב וראה טלויזיה (ולא התכונן למבחן בהנדסה, למרות שאמר לי שהתכונן, אבל החוברת הנדסה היתה בתוך שקית וגם הוא באמת לא ידע את החומר). אני הייתי בבית משעה 14:00, ובשעות שהייתי, למעט כששאלתי אותו אם הוא הולך לצופים/לאימון הוא נראה לי ממש בסדר, היה במצב רוח טוב, לא התלונן על כאבים, אכל כרגיל וכד'. היום בבוקר הוא קם שוב עם כאבי בטן. אמרתי לו, שאם יש בעיה בבית הספר או בעיה אחרת, אני אשמח אם הוא יספר לי אותה, ואשמח לנסות לעזור לו אם הוא רוצה את עזרתי, אבל זו לא שיטה כל יום לומר שכואבת לך הבטן. אמרתי לו שאני מעדיפה שיאמר לי שאין לו חשק ללכת לביה"ס, והוא יודע שאם אין לו חשק, אני מאפשרת לו להשאר בבית מדי פעם. אמרתי לו, שלפעמים כאבי בטן אמיתיים נובעים מסיבה שאינה פיזית, ושאם יש בעיה, עצם הטיפול בה יפתור את כאבי הבטן שלו, והוא התעקש שאין שום בעיה ("מה את רוצה? שאני אמציא בעיה?"). הוא אמר "אתמול באמת לא התחשק לי, אבל עכשיו באמת כואבת לי הבטן". אני אמרתי לו, שזה כמו הילד שצעק "זאב, זאב". עכשיו אני לא מאמינה, וגם אם כואבת לו הבטן, כמו שהוא יכול לשבת מול המחשב, הוא גם יכול לשבת בכתה. בסופו של דבר הוא אמר שהוא לא יודע איפה ספר הספריה שהוא צריך להחזיר, מצאנו את הספר, והוא הלך לביה"ס. אני בטוחה שהבעיה היא לא הספר, אני רק לא יודעת מה היא. אבל אני לא יכולה להכריח אותו לומר לי. אולי זה שאני מתעקשת שילך זה כמו להכריח?

 

[אםהבניםשמחה]

אהבתי

את מסרי אני ומסרי אתה. וכן את הערותיכן לגבי "שקר" קיבלתי.

 

[ימימה]

אולי הוא לא יודע?

יכול להיות, לאה, שמשהו מציק לו או לא טוב לו בביה"ס, אבל הוא לא יודע להגדיר בדיוק מה הבעיה? כמו הסיפור שסיפרת על המצב החברתי הרע שהיה בכיתה שלו (אני מקווה שאני לא מבלבלת עם מישהו אחר) - דבר כזה יכול מאד להפריע לילד, אבל לא בטוח שהוא ידע להגדיר שזאת הבעיה, או אפילו שיש בעיה, ויחד עם זאת, אין ספק שזה ישפיע על התפקוד שלו. אפילו למבוגרים קשה לפעמים לשים את האצבע במדויק על הסיבה שבגללה הם מוטרדים, על אחת כמה ילדים, שהרבה פעמים יש להם נטיה לקבל מצבים מסוימים כ"מובנים מאליהם" גם אם למעשה זה ממש מקשה עליהם (למשל ילד גן שמקבל גננת נוקשה כ"עובדת חיים", גם אם הוא סובל ממנה).

 

[לאה_מ]

אולי. אני מקבלת את מה שאת אומרת.

בכל זאת קשה לי לחשוב שיש משהו ואנחנו לא מטפלים בו, או מצד שני, שהוא לא מספר לי, או מצד שלישי, שהוא מרגיש שהוא צריך לשקר ולהתחלות כדי לא ללכת לבי"ס. אציין, שזה באמת לא קורה הרבה, וגם אם הוא היה פשוט אומר "אין לי חשק ללכת" הייתי מאפשרת לו להשאר. זה שהוא מרגיש צורך לומר שהוא לא מרגיש טוב - אז או שבאמת כואב לו (כי גם כאב פסיכוסומטי כואב!) או שהוא לא מרגיש נוח עם לומר "אין לי חשק". אני יודעת שזה לא חייב להיות באשמתי, שלא בהכרח אני נותנת לו תחושה שלא מאפשרת לו לומר זאת. זה עדיין לא מנחם אותי...

 

[zimes]

שני דברים

אחד: כתבת שקשה לך יותר לתת לעומר להשאר בבית כשהוא לא אומר, בפשטות, שהוא לא רוצה. למה, בעצם? זה איכשהו להעניש אותו על כך שקשה לו לדבר באופן גלוי - להסיף לו קושי על קושי. שני: אמרת שגם לצופים (נכון?) הוא לא רצה ללכת. זה מריח כמו בעיה חברתית.

 

[לאה_מ]

תודה רבה על ההודעה הזו, יקירתי../images/Emo39.gif

אולי תגובה שלי על הדאגה שגורמות לי תלונות בריאותיות חוזרות ונשנות, ואולי אמונה שלי ביכולת שלו לומר (הוא ילד מאד מאד פתוח - "קשה לו לדבר באופן גלוי" זה ממש לא עומר!)... ועניין הצופים והחוג באותו יום נראה לי יותר כמו המשך הסתלבט ולא כמו סימפטום לבעיה, אבל אני אחשוב על זה בכל זאת. נתת לי הרבה חומר למחשבה. שוב תודה.

 

[zimes]

בשמחה!

ואני חשבתי שלא יכול להיות ש*את* לא תראי את זה בעצמך, והתלבטתי הרבה אם יש צורך בכלל לכתוב.

 

[אםהבניםשמחה]

לגבי 1

אני חושבת שכן צריך להבהיר לילד ש"התחלות" היא בעייתית. אנחנו מתייחסים למחלות ברצינות ואם מטשטש הגבול בין האמת למה שלידה בתחום הזה זה בעייתי. גם אם אתה לא אומר לי את הסיבה האמיתית- אל תאמר לי שאתה חולה. זו דעתי.

 

[נעה גל]

אני לא חושבת שיש הבדל

מכיוון שילדים (לפחות ילדי) לא מקבלים טיפול רפואי מבלי שהם ראו רופא, ומכיוון שאני מסוגלת להבחין מתי הבת שלי חולה ומתי היא מתחלה (ושניהם נדירים ביותר), כשכבר קורה מצב כזה אני בדר"כ אומרת "אז את רוצה להשאר היום בבית?" (ותמיד התשובה היא "כן!"). אם אני יכולה באותו יום - אז היא נשארת בבית, אם לא, אנחנו מתחילות לתכנן מתי זה אפשרי. מאז שהתחלתי להתיחס לענין בצורה כזו (ולא לקחת באופן אישי את ההתחלות), פחתו באופן משמעותי ההתחלויות והבת שלי יותר ויותר ניגשת אלי ואומרת באופן ישיר שהיא רוצה יום חופשה. גם אם אתה לא אומר לי את הסיבה האמיתית- אל תאמר לי שאתה חולה - משפט כזה לילד, לדעתי, מבטיח תגובה של "אבל אני באמת לא מרגיש טוב" והינעלות בתוך השקר.

 

[אםהבניםשמחה]

לא התכוונתי להגיד לו

את המשפט שהדגשת. אלא להשתדל להעביר מסר כזה. אני בהחלט מסכימה עם "לא לקחת באופן אישי עם ההתחלות". אני גם חושבת שאני יודעת להבחין אם זו התחלות או לא, אבל זה עדיין בעייתי בעיניי. כלומר, אני אומרת שאני יודעת שאתה אומר לי משהו שהוא לא נכון ומשחקת את המשחק. אז זה בסדר?... לא יודעת... ושאלה עיניינית: אם את לא יכולה באותו יום והיא באמת חולה, מה אתן עושות?

 

[נעה גל]

אם היא באמת חולה - אז אני יכולה

באותו יום ואם לא אני - אז יש את בעלי שנשאר. כשהילדים חולים תמיד אחד מאיתנו נשאר איתם.

 

[נעה גל]

אני לא בטוחה שיש קשר לתחושה שלא

מאפשרת - מכיוון שעומר מאוד רגיש ומאוד חכם יכול להיות שהוא "בוחר" לשקר בדיוק בגלל שהוא יודע כמה חשוב לך כל הדבר ואיך את מתייחסת ומטפלת בכל בעיה שיש. את מבינה למה אני מתכוונת? זה מזכיר לי שלבן זוגי יש אגדה כזו על בית הוריו: כשהוא היה חולה הוא היה משתדל לא להשתעל חזק בגלל שהוא הרגיש שהוא ממש מייסר את ההורים שלו עם כל שיעול. אז לא הכל כמובן ברמת המודע - אני לא חושבת שעומר (או כל ילד אחר) אומר לעצמו "אמא ואבא רגישים מאוד בענין זה, אז עדיף שאני אשקר כאן". הם פשוט עושים את זה.