תשליך
לכבוד הגירושין קניתי לי טבעת. לא כי לא יכולתי לשאת את האצבע חפויית טבעת הנישואין, כמו שהייתי זקוקה לטקס. רציתי טקס של כניסה למימד חדש. למהות חדשה. הוויה חדשה - כל אלה. קניתי לי טבעת פשוטה, חישוק כסף כמו נוגס באבן טורקיז. עברו שנים - ואז פגשתי אותו. אושר - קראתי לו. ולכבודו - קניתי עוד טבעת. הוא הציע לשלם עבורה. סירבתי. זה היה האושר שלי. שוב טקס של הוויה חדשה - הפעם מלאת אור. אותה טבעת, אותו עיצוב - האבן - כחולה. ענדתי את שתיהן על אותה אצבע. סמוכות זו לזו. באחד מאותם צהריים שטופי שמש, אמרתי לו: אתה יודע מה מפריד בין הטבעת הזאת לטבעת הזאת? הוא לא ידע לענות. נידבתי את התשובה, בחצי מלמול : מפרידות בינהן 5 שנים של בדידות. לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי אל תוך עיניו. איפהשהו בתוך השנים בהם היינו יחד, הוא ואני, נשרה האבן מטבעת הגירושין. הסרתי אותה, ארזתי בנייר טישו - מרגישה כאילו הייתי אורזת תקופה שלמה. מישהו בודאי טעה בכדור הטישו - והוא נעלם, יחד עם הטבעת. לא הצטערתי. עברו עוד ימים, ומיסטר אושר גז ונעלם. היה כאיננו. והטבעת כמו גדלה על האצבע. לא הצלחתי להסביר לעצמי איך זה קרה. אבל היא לא התאימה עוד. גדול עלי האושר, מן הסתם. ענדתי אותה על כל האצבעות בשתי הידיים. לא הלך. ניסיתי להזכר מה זה היה שאמרו לי פעם. האם האצבעות הופכות צרות יותר בחורף? או אולי בקיץ? הטבעת היתה גדולה מדי. ואתמול - אבדה. חשבתי לקחת לי יום ולחשוב על זה. סימלי? שטותי? האם הלך האושר יחד איתה? האם זאת רק אני והשטויות האלה והאמונות האלה שזוחלות לי לעיתים למוח, בלי קשר לשום דבר שבאמת קורה? חשבתי לקחת לי יום ולחשוב על זה. הבוקר, הגעתי לעבודה, כרגיל. לא, אני כבר לא מספרת על הטבעת. תם סיפור הטבעת. אבל הסמליות המשיכה להתגלגל לה. יום עבודה רגיל, פגישת עבודה במשרד. כוס קפה, היא ואני על הניירות. ופתאום כניסה. מה כניסה? פריצה. אל החדר פורץ גבר. לקח לי שתי פעימות של חלקיקי שניה (ואולי עשר, לך תספור בסלואו-מושיין) לזהות. מה אתם יודעים - מיסטר אושר עומד מולי. לא ראיתי אותו מאז הפרידה. מאז אותו יום גשום של דצמבר, כשבא לאסוף את מטלטליו. סירבתי לפגוש בו מאז. ואת רוב ההתלבטויות שלי, פרשתי כאן, בפורום הזה. הנה ככה פתאום, ללא הודעה מוקדמת, הוא אצלי במשרד. לא זיהיתי את החיוך. לא הכרתי אותו כמעט. הוא לא נראה דומה לדמות שרדפה אותי בלילות חסרי השינה. הוא לא דמה לאיש שנשבעתי לעצמי לאהוב ולכבד עד סוף כל הזמנים. הוא היה סתם פורץ נבוך. מאד נבוך. חייכתי, התבדחתי, אפילו לא התרוממתי ממקומי. הוא בא לפגישה במשרד הסמוך. שאל איפה שותים קפה. שאל אולי עוד כל מיני, לא זוכרת. ונעלם. לא היו רעידות אדמה ולא נשמעו קולות נפץ. אפילו לא כאלה של ניפוץ הסיוט. רק שקט, וזוג עיניים בוחנות מולי, של חברתי לניירות. אני בסדר, אמרתי לה בחיוך. אני בסדר. כעבור שעתיים, מאחורי השולחן במשרד, הוא תפס אותי שוב. חזר להביא לי ניירות ששכחתי אצלו פעם מזמן. סיפר וליהג על הפגישה הארוכה שיצא ממנה. הזמין אותי לעשן סיגריה במסדרון. הלכתי איתו. לא שהבנתי למה. לאן את הולכת? צעק מישהו בראשי. מי צריך את הכאב הזה? והלכתי. הוא עדיין ליהג. סיפקתי שאלות מלוא החופן, רק בנושאים רדודים. לא הייתי צריכה לשאול יותר מדי שאלות. הוא דיבר כמו מעצמו. החזיר אותי אחורנית אל סיפור חייו, שהיו פעם חיי. סיפר על הילדים. בלה בלה בלה. הקשבתי. שאל על כסף. כן, נו, בטח. תהיתי האם הוא עדיין סבור שאני צריכה להחזיר לו איזה חוב נשכח, לאחר שנים של תמיכה שלי בו. תהיתי ומיהרתי לשכוח. לא חשוב. אני כבר לא שם. לא משנה מה יאמר. ואז הוא שקע לאיזו שתיקה קלה. ניצלתי את ההפוגה כדי להפרד. פעם אחרת, אמרתי לו, כשהציע להראות לי תמונות של הילדים. עד כאן. לא התכוונתי להפוך את האירוע לשואה גרעינית. יש גבול. והוא הלך. גם אני הלכתי. חזרה למשרד. חזרה לזוגות העיניים ולדאגה שהשתקפה בהן. את בסדר? את בסדר? נזכרתי בטבעת שאבדה לי אתמול. ומילה אחת המתה בראשי, ועדיין הומה ולא מרפה: ת ש ל י ך .
לכבוד הגירושין קניתי לי טבעת. לא כי לא יכולתי לשאת את האצבע חפויית טבעת הנישואין, כמו שהייתי זקוקה לטקס. רציתי טקס של כניסה למימד חדש. למהות חדשה. הוויה חדשה - כל אלה. קניתי לי טבעת פשוטה, חישוק כסף כמו נוגס באבן טורקיז. עברו שנים - ואז פגשתי אותו. אושר - קראתי לו. ולכבודו - קניתי עוד טבעת. הוא הציע לשלם עבורה. סירבתי. זה היה האושר שלי. שוב טקס של הוויה חדשה - הפעם מלאת אור. אותה טבעת, אותו עיצוב - האבן - כחולה. ענדתי את שתיהן על אותה אצבע. סמוכות זו לזו. באחד מאותם צהריים שטופי שמש, אמרתי לו: אתה יודע מה מפריד בין הטבעת הזאת לטבעת הזאת? הוא לא ידע לענות. נידבתי את התשובה, בחצי מלמול : מפרידות בינהן 5 שנים של בדידות. לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי אל תוך עיניו. איפהשהו בתוך השנים בהם היינו יחד, הוא ואני, נשרה האבן מטבעת הגירושין. הסרתי אותה, ארזתי בנייר טישו - מרגישה כאילו הייתי אורזת תקופה שלמה. מישהו בודאי טעה בכדור הטישו - והוא נעלם, יחד עם הטבעת. לא הצטערתי. עברו עוד ימים, ומיסטר אושר גז ונעלם. היה כאיננו. והטבעת כמו גדלה על האצבע. לא הצלחתי להסביר לעצמי איך זה קרה. אבל היא לא התאימה עוד. גדול עלי האושר, מן הסתם. ענדתי אותה על כל האצבעות בשתי הידיים. לא הלך. ניסיתי להזכר מה זה היה שאמרו לי פעם. האם האצבעות הופכות צרות יותר בחורף? או אולי בקיץ? הטבעת היתה גדולה מדי. ואתמול - אבדה. חשבתי לקחת לי יום ולחשוב על זה. סימלי? שטותי? האם הלך האושר יחד איתה? האם זאת רק אני והשטויות האלה והאמונות האלה שזוחלות לי לעיתים למוח, בלי קשר לשום דבר שבאמת קורה? חשבתי לקחת לי יום ולחשוב על זה. הבוקר, הגעתי לעבודה, כרגיל. לא, אני כבר לא מספרת על הטבעת. תם סיפור הטבעת. אבל הסמליות המשיכה להתגלגל לה. יום עבודה רגיל, פגישת עבודה במשרד. כוס קפה, היא ואני על הניירות. ופתאום כניסה. מה כניסה? פריצה. אל החדר פורץ גבר. לקח לי שתי פעימות של חלקיקי שניה (ואולי עשר, לך תספור בסלואו-מושיין) לזהות. מה אתם יודעים - מיסטר אושר עומד מולי. לא ראיתי אותו מאז הפרידה. מאז אותו יום גשום של דצמבר, כשבא לאסוף את מטלטליו. סירבתי לפגוש בו מאז. ואת רוב ההתלבטויות שלי, פרשתי כאן, בפורום הזה. הנה ככה פתאום, ללא הודעה מוקדמת, הוא אצלי במשרד. לא זיהיתי את החיוך. לא הכרתי אותו כמעט. הוא לא נראה דומה לדמות שרדפה אותי בלילות חסרי השינה. הוא לא דמה לאיש שנשבעתי לעצמי לאהוב ולכבד עד סוף כל הזמנים. הוא היה סתם פורץ נבוך. מאד נבוך. חייכתי, התבדחתי, אפילו לא התרוממתי ממקומי. הוא בא לפגישה במשרד הסמוך. שאל איפה שותים קפה. שאל אולי עוד כל מיני, לא זוכרת. ונעלם. לא היו רעידות אדמה ולא נשמעו קולות נפץ. אפילו לא כאלה של ניפוץ הסיוט. רק שקט, וזוג עיניים בוחנות מולי, של חברתי לניירות. אני בסדר, אמרתי לה בחיוך. אני בסדר. כעבור שעתיים, מאחורי השולחן במשרד, הוא תפס אותי שוב. חזר להביא לי ניירות ששכחתי אצלו פעם מזמן. סיפר וליהג על הפגישה הארוכה שיצא ממנה. הזמין אותי לעשן סיגריה במסדרון. הלכתי איתו. לא שהבנתי למה. לאן את הולכת? צעק מישהו בראשי. מי צריך את הכאב הזה? והלכתי. הוא עדיין ליהג. סיפקתי שאלות מלוא החופן, רק בנושאים רדודים. לא הייתי צריכה לשאול יותר מדי שאלות. הוא דיבר כמו מעצמו. החזיר אותי אחורנית אל סיפור חייו, שהיו פעם חיי. סיפר על הילדים. בלה בלה בלה. הקשבתי. שאל על כסף. כן, נו, בטח. תהיתי האם הוא עדיין סבור שאני צריכה להחזיר לו איזה חוב נשכח, לאחר שנים של תמיכה שלי בו. תהיתי ומיהרתי לשכוח. לא חשוב. אני כבר לא שם. לא משנה מה יאמר. ואז הוא שקע לאיזו שתיקה קלה. ניצלתי את ההפוגה כדי להפרד. פעם אחרת, אמרתי לו, כשהציע להראות לי תמונות של הילדים. עד כאן. לא התכוונתי להפוך את האירוע לשואה גרעינית. יש גבול. והוא הלך. גם אני הלכתי. חזרה למשרד. חזרה לזוגות העיניים ולדאגה שהשתקפה בהן. את בסדר? את בסדר? נזכרתי בטבעת שאבדה לי אתמול. ומילה אחת המתה בראשי, ועדיין הומה ולא מרפה: ת ש ל י ך .
