בדיוק כך
אדם מבוגר, עושים איתו שיחות על מה שמפריע לו. והוא מאפשר לעצמו לנדוד בין אסוציאציות. לילדים ממילא לא עושים שיחות כאלה. מטפלים בנושאים טעונים דרך עיסוק בדברים אחרים: במשחק play therapy - שזו הדרך שבה רוב הפסיכולוגים לילדים עושים בתרפיה באומנות פלסטית, במוזיקה, בעצם דרך כל מדיום שבו הילד מביע את עצמו, ויש שם הבעה סימבולית: הדברים מיצגים דברים אחרים. במשחק למשל, ילד משחק במכות בין גיבורי על, ומעבד כך את כל הנושאים של היותו קטן בעולם ומשאלתו להזדהות עם גיבורים גדולים. ביצירה הוא עושה את אותו הדבר. עצם היכולת להביע את עצמך בסביבה בטוחה, תוך יצירת קשר עם המטפל, אמור לעשות שינוי. ילדים שיש להם בעיה בגמילה, עשויים להתקשות בטיפול בחימר, צבעי מים, וכד', אבל האפשרות להתעסק עם זה, קשור ומאפשר עיבוד (לא מודע) של דברים שקשורים לגמילה (מקקי לרוב). של מגע חושי אל מול הצורך בשליטה. האם זה תורם? תלוי למה. ולמה המליצו דווקא את זה?
