מאפרת בשאנטי
New member
תרופות וכל השיט הזה.........
הלכתי היום לפסיכיאטרית בלי תור, החלטתי שנשבר לי ושאני "קרייסיס" (יענו משבר דחוף.. ואז הם נותנים לך להכנס בלי לחכות חודשיים לתור שלך....) ואז עברתי בתחנת ה"אח" שבודק את מצבי ואם הוא אכן דחוף והוא חפר לי ולא הצלחתי להעביר לו מה הקטע שלי לגמרי ורק רציתי כבר לראות פנים מוכרות של מישהו ולא את הגבר המבוגר הזר הזה שמדבר איתי כאילו אני מינימום שנה אצלו בפסיכואנליזה.............. אז בהתחלה הם לא רצו לתת לי לראות אותה כי מסתבר שזה לא דחוף. ואז פרצתי בבכי תמרורים, ממש התייפחתי שמה בכל המסדרון וכל הסיפור.............. ואז אמרו לי טוב בסדר.. אה, והדיאטנית שלי לשעבר עברה שם תוך כדי וראתה אותי ואפילו לא אמרה לי שלום. מה שגרם לי עוד יותר לשנוא הכל ולחשוב על הצביעות של המקום וכמה אני רק מספר תיק ולייבב עוד יותר חזק.......... אז ה"אח" אומר לי "את לא צריכה לבכות", ואני, אדם לא עצבני באופן כללי ברגיל, יצאתי עליו שמה נראה לו שאני עושה את זה בכוונה ומה הבעיה שלהם לתת לי להכנס לפסיכיאטרית............ "זה לא דחוף" הוא אמר אז אמרתי שזה כן דחוף ובכיתי בכוונה יותר חזק כי רק בשפה הזו הם מבינים. שיראו אותי שבורה, מה איכפת לי. כבר שחררתי מהאגו ומהכבוד במקום הזה מזמן............ קיצור חיכיתי שעתיים (כל השעתיים בכיתי כמעט ברצף בחדר המתנה), ואז נכנסתי אליה ולא הצלחתי לדבר מרוב בכי..... כן, כנראה שהרשתי לעצמי לשחרר סוף סוף. או שפשוט לא יכלתי יותר. אז אחרי שחפרתי לה וכל זה היא אמרה שהיא תוסיף לי פרוזאק..... ונראה איך זה יבוא יחד עם הסימבלטה אולי הם יהיו טובים לי יחד או משהו כזה..... ונקבע לי תור לעוד חודש. והיא המליצה לי על איזו קבוצת תמיכה של המרפאה הכללית שם....... טיפול קבוצתי כזה.... אנערף........ ואני רק חושבת על עצמי יושבת במעגל עם סכיזופרנים בני 50 ובא לי למות.. היא אמרה שהיא מנסה לחשוב איך עוד היא יכולה לעזור לי........... וראיתי שהיא באמת לא מצליחה לחשוב על משהו........ הקטע של הפרוזאק הוא "לנסות.. אולי". הרגשתי שם ממש חולת נפש ללא מרפא........... איך זה קרה?
הלכתי היום לפסיכיאטרית בלי תור, החלטתי שנשבר לי ושאני "קרייסיס" (יענו משבר דחוף.. ואז הם נותנים לך להכנס בלי לחכות חודשיים לתור שלך....) ואז עברתי בתחנת ה"אח" שבודק את מצבי ואם הוא אכן דחוף והוא חפר לי ולא הצלחתי להעביר לו מה הקטע שלי לגמרי ורק רציתי כבר לראות פנים מוכרות של מישהו ולא את הגבר המבוגר הזר הזה שמדבר איתי כאילו אני מינימום שנה אצלו בפסיכואנליזה.............. אז בהתחלה הם לא רצו לתת לי לראות אותה כי מסתבר שזה לא דחוף. ואז פרצתי בבכי תמרורים, ממש התייפחתי שמה בכל המסדרון וכל הסיפור.............. ואז אמרו לי טוב בסדר.. אה, והדיאטנית שלי לשעבר עברה שם תוך כדי וראתה אותי ואפילו לא אמרה לי שלום. מה שגרם לי עוד יותר לשנוא הכל ולחשוב על הצביעות של המקום וכמה אני רק מספר תיק ולייבב עוד יותר חזק.......... אז ה"אח" אומר לי "את לא צריכה לבכות", ואני, אדם לא עצבני באופן כללי ברגיל, יצאתי עליו שמה נראה לו שאני עושה את זה בכוונה ומה הבעיה שלהם לתת לי להכנס לפסיכיאטרית............ "זה לא דחוף" הוא אמר אז אמרתי שזה כן דחוף ובכיתי בכוונה יותר חזק כי רק בשפה הזו הם מבינים. שיראו אותי שבורה, מה איכפת לי. כבר שחררתי מהאגו ומהכבוד במקום הזה מזמן............ קיצור חיכיתי שעתיים (כל השעתיים בכיתי כמעט ברצף בחדר המתנה), ואז נכנסתי אליה ולא הצלחתי לדבר מרוב בכי..... כן, כנראה שהרשתי לעצמי לשחרר סוף סוף. או שפשוט לא יכלתי יותר. אז אחרי שחפרתי לה וכל זה היא אמרה שהיא תוסיף לי פרוזאק..... ונראה איך זה יבוא יחד עם הסימבלטה אולי הם יהיו טובים לי יחד או משהו כזה..... ונקבע לי תור לעוד חודש. והיא המליצה לי על איזו קבוצת תמיכה של המרפאה הכללית שם....... טיפול קבוצתי כזה.... אנערף........ ואני רק חושבת על עצמי יושבת במעגל עם סכיזופרנים בני 50 ובא לי למות.. היא אמרה שהיא מנסה לחשוב איך עוד היא יכולה לעזור לי........... וראיתי שהיא באמת לא מצליחה לחשוב על משהו........ הקטע של הפרוזאק הוא "לנסות.. אולי". הרגשתי שם ממש חולת נפש ללא מרפא........... איך זה קרה?
