גם לי יש סיפור דומה
גם אני בת 44, יש לי ילדה ביולוגית משלי בת 4, שאבא שלה ואני נפרדנו לפני שנתיים. בשנה האחרונה ניסיתי להיכנס להריון מתרומת זרע, ולא הצלחתי. עברתי כמה חודשים של עיבוד האבל ותחושת האובדן על כך שלא יהיה לי עוד ילד ביולוגי משלי, ובמקביל ניסיתי בכל הכוח לשכנע את עצמי שזה לא כ"כ נורא להישאר עם ילדה אחת. אבל... זה לא עבד. לפני בערך חודשיים האסימון נפל, והתחלתי להבין שאם לא אלך עם זה עד הסוף, ואעשה כל מה שאפשר כדי שיהיה לי עוד ילד ולבתי יהיה אח או אחות- אני דנה את עצמי לחיים בתחושת החמצה מתמדת, עם אבן כבדה על הלב וחרטות שמוציאות את החשק לקום בבוקר.
הרבה בזכות הבנות המאלפות בפורום הזה, לקחתי את עצמי בידיים ואני בדרך למסלול מוקפאים בהדסה (היום הייתי בפגישה ראשונה שם).
אני היום במקום אחר. ישבתי היום עם האחות (מירי המקסימה) ורשמתי את העדפותי לגבי התורמת, ובאמת שהרגשתי שזה לא כ"כ משנה לי מה יהיה צבע העיניים והשיער ואם היא סטודנטית או לא. היא מבחינתי היום אמצעי להבאת עוד ילד משלי, ממש כמו התורם שהואיל בטובו לתרום את הזרע.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכולכן, נשים חכמות, מדהימות ואמיצות, שעזרתן לי לעשות את הסוויץ' בראש. אני באמת חושבת שאלמלא הפורום הזה- זה לא היה קורה לי, או שהיה לוקח הרבה יותר זמן. פקחתן את עיני.
ועכשיו נותר להחזיק אצבעות ולקוות לטוב!