תרגיש את האנרגיות...
סיפור מסע רוחני משעשע בפונה שבהודו, מעוזו של הגורו אושו.
העונה - קיץ השנה - 1993
1
"מרגישים את זה?" שאל הבחור הלבוש בגלימת בורדו. הוא החווה בידו אל עבר לובשי הגלימות האחרים שאיכלסו את מרבית השולחנות ב-'מאפיה הגרמנית.'
"מרגישים את מה?" שאלתי, חרד מהתשובה.
"את האנרגיות," ענה הבחור, מילותיו פורצות מתוך סבך של זקן עבות ושיער ארוך ומדובלל, עיניו בורקות באור ההשראה הקוסמית שזיהינו בכל חניכי האשראם.
"אנרגיות?" סיננה טסה בין שיניה ובאותו הרגע, הקבוצה שישבה אל השולחן המאורך שלשמאלינו, פרצה בצחוק מטורף. צחוק מאולץ, לא טבעי, שהעביר צמרמורת בגבי.
"הם מסכימים איתך," צהל הבחור. "אמרת אנרגיה והם הגיבו יחד. איזו מחווה, איזה אור!"
טסה משכה את ראשה לאחור והוא הביט בה בחיוך, מפרש את הבעת הסלידה שעל פניה כרצון עז לרדת לעומק דבריו. "קחי אוויר ותרגישי את האור, את האנרגיה הקוסמית שחובקת את כולנו. תרגישי איך היא עוטפת..."
"עוד שניה ואני אחטיף לו קצת אור," לחשה לי טסה. "תעשה לי טובה ותוציא אותי מפה. הספיק לי."
הנהנתי בעודי לוקח ביס אחרון מהטוסט, שוטף אותו בלגימה ארוכה של קפה קר. אחזתי בידה ויחד נעמדנו מול הבחור שלפתע עטה ארשת השתאות מוחלטת. מצחו נחרש בקמטים כשהוצאתי שטר של עשרה רופי מהכיס והנחתי על השולחן
"לאן, יקיריי?" שאל.
"למצוא איזה מפל ולעשות מדיטציה במי קרח," הסברתי בחיוך.
"לא צריך," הניע הבחור את ראשו לשלילה. "תנו לי להסביר. לפי אושו אין צורך ב..."
"כן, אנחנו יודעים," חייכה טסה. "כבר שמענו את כל ההסבר המדהים על מדיטציה. אל דאגה - We are all individuals!"
"על מה את מדברת?"
"תראה מונטי פייטון ותלמד."
הסתובבנו והתחלנו לפסוע אל שער היציאה מהמאפיה, נסיגה מחושבת שהפכה להימלטות פרועה משפרצה הקבוצה בשולחן שלימיננו בבכי ממושך. בכיים נשמע מאולץ ולא טבעי כצחוקם של חברי הקבוצה הקודמת. גיהקתי בעל כורחי, הטוסט מתחיל לטפס במעלה גרוני, מונע מכוחה המבעבע של הבחילה.
"אל תלכו," קרא אחרינו ידידנו מהשולחן. "תראו איך הם בוכים. זה סימן מהיקום. רק תנסו..."
יצאנו מהמאפיה בחופזה, נושמים לרווחה בעומדנו על המדרכה. אור שמש קיצית של צהרי היום סינוור את עינינו, החמה יקדה במרומים, קופחת על ראשינו המעונים מבכיות, צחוקים ומשפטים פילוסופיים בנאליים שהיו שגורים בפיהם של חסידי האשראם.
קבוצת המקוננים יצאה מהמאפיה ביבבות מאולצות, שקועה ביגונה המעושה, כמעט ודורסת אותנו. נאנחתי וחיבקתי את טסה, מסוכך על גופה שהיה צנום ומרוקן מנוזלים וחיוניות, תוצאת השפעתן של הרעלות מזון חוזרות ונשנות. כשהקבוצה נעלמה בקרן הרחוב חצינו את הכביש, עוברים לצידה של הקבצנית שישבה ברגליים משוכלות, תינוק עטוף כצרור שוכב בחיקה. האשה לכדה את עינינו ומיד החוותה אל פיה וממנו אל התינוק בהבעה מעונה, כאומרת ללא מילים: "תנו קצת אוכל לאומלל לפני שיתפגר."
עקבתי במבטי אחר תנועותיה, חונק פרץ צחוק שאיים לבקוע מגרוני למראה התינוק המדושן ששכב בחיקה.
"הכל פה הפוך לגמרי," לחשתי לטסה. "אנחנו בהודו אבל אין כמעט הודים, המחירים אירופאים והאשראם סגור בפני חולי איידס כאילו היה זה בית בושת ולא מקום לבריאות הגוף והנפש. הצחוק עושה חשק לבכות, הבכי קורע מצחוק - אפילו הקבצנים נראים בריאים ועשירים מכל הודי אמיד שפגשנו בחודש האחרון."
"התינוק באמת נראה קצת שמנמן," הודתה.
"התינוק? ומה איתו?" הצבעתי אל עבר הקבצן שישב מטרים ספורים בהמשך המדרכה. הוא חייך ונופף אלינו בכפות ידיו החבושות.
"מה איתו?" שאלה.
"אני מת, אבל מת ללכת ולהוריד לו את התחבושות. תראי את הידיים שלו - כמו שזה נראה שום אצבע לא חסרה לו! למען האמת, אני מוכן להתערב איתך על מליון רופי שהדבר היחיד המגביל את תנועותיו הן התחבושות עצמן."
פרצתי בצחוק רועם, על גבול ההיסטריה כיאה לשוכני המקום. טסה הביטה בי בהבעה קפואה.
"מה?" שאלתי והיא התפוצצה עליי.
"זאת הפעם אחרונה שאני מקשיבה להצעותיך," הרימה את קולה. "איך לעזאזל הסכמתי להגרר אחריך לכאן?"
"רצית ללמוד ציור הודי," הזכרתי לה. "ואני חשבתי לנסות תיפוף."
"יפה מאוד," הנהנה. "אבל למה פה מכל המקומות שבעולם? מישהו אמר לך שיש כאן איזשהו מרכז לציור או לתיפוף? אני ממש לא מבינה..."
"כי חיפשנו מקום ללמוד ואמרו לי שמקום ללמוד זה אשראם. אז בחרתי באשראם הגדול והמפורסם ביותר - איך יכולתי לדעת שזה מרכז רוחני?"
שתיקה קצרה ומתוחה עברה עלינו. היא נאנחה לבסוף וחייכה בעצבות.
"לא נורא," עודדה את עצמה. "לפחות אנחנו ממשיכים בדרכנו." ידיה נשלחו אוטומטית אל תיקה הפתוח, משתוקקות לספר הטיולים האסור. "לגואה, כמו שתכננו?" שאלה בתקווה.
עמדתי לענות בחיוב כשלפתע שמעתי קול קורא בשמי. הבטתי סביב, מזהה דמות כהה וחסונה פוסעת לעברי מכיוון האשראם. צמצמתי את עיניי, בוהה בשיער השחור והארוך שכיסה את פלג גופה העליון של הדמות, בצוואר הרחב והזרועות השריריות שפרצו מתוך הגלימה ונופפו לעברי בפראות.
"צחי!" קראתי ובתגובה נשמע צחוקו המתגלגל. גם אני העזתי לצחוק, לפחות עד לרגע בו הוא חיבק אותי בחמימות מוחצת עצמות ופסק:
"איזה אנרגיות! היקום סידר לנו פגישה!"
הבטתי בטסה שקיללה חרש. היא ידעה, לא פחות טוב ממני, שפגישה עם צחי פירושה אימונים.
ואימונים פירושם שאנחנו נשארים.
*
המקום היה העיירה 'פונה' שבהודו, הזמן - סוף חודש יולי של שנת 1993, כחודשיים לאחר עזיבתנו את בייג'ינג. הרפתקאות רבות ומגוונות עברו עלינו מאז עזבנו את הבירה הסינית. כיסינו מאות קילומטרים, פגשנו אנשים שונים ומשונים ואף הצלחנו לבקר בחלק נכבד מהאתרים המומלצים בספר ה – Lonely Planet, התנ"ך של המטיילים דוברי האנגלית.
אלא שאז נמאס לשנינו ורצינו הפוגה ממרוץ העכברים שהספר, תוך שימוש מניפולטיבי ברצונה החופשי של טסה, כפה עלינו. רצינו לעשות משהו שונה, משהו מיוחד ולא שיגרתי.
"מה דעתך שנלמד משהו?" הצעתי באחד הימים המשמימים בהם ישבנו בחוסר מעש.
"רעיון גדול," הנהנה בהתלהבות מפתיעה. "הייתי מתה ללמוד קצת ציור הודי."
"ואני חשבתי על תיפוף. שמעתי שיש פה מאסטרים מהגדולים בעולם בתחום."
"מצויין!"
היא קרנה מחיוכים בעודה שולחת יד אל עבר תיקה, מקום מושבו של ספר הספרים, ה-Lonely Planet.
"לא הפעם," עצרתי בעדה. "מספיק סבלנו מהספר המטופש הזה."
"אז מה אתה מציע?"
"שנמצא את המקום המתאים מבלי לשאול בעצת הספר הארור. נמאס לי מהדרך בה הם מייצרים תיירות במקומות בהם לא הייתה דורכת כף רגלו של המשועמם באדם."
"אתה מגזים."
"מגזים? נראה לך שהייתי מסכים לבלות יותר מיומיים ברג'סטאן בלי הספר הזה? מדבר, אבק, גמלים ובדואים דוברי הודית. אני לא יודע מה איתך, אבל לי זה הרגיש כמו טיול ממושך בין עיירות פיתוח בנגב."
"בלי הספר הזה לא היית פוגש את טורנסטון או את דודנו של המהראג'ה מג'ייפור," הזכירה לי.
"וגם לא הייתי פוגש את ג'וני."
"אה, ג'וני. כמעט ושכחתי ממנו."
"איך את יכולה לשכוח את היצור הזה?"
סוף חלק 1
סיפור מסע רוחני משעשע בפונה שבהודו, מעוזו של הגורו אושו.
העונה - קיץ השנה - 1993
1
"מרגישים את זה?" שאל הבחור הלבוש בגלימת בורדו. הוא החווה בידו אל עבר לובשי הגלימות האחרים שאיכלסו את מרבית השולחנות ב-'מאפיה הגרמנית.'
"מרגישים את מה?" שאלתי, חרד מהתשובה.
"את האנרגיות," ענה הבחור, מילותיו פורצות מתוך סבך של זקן עבות ושיער ארוך ומדובלל, עיניו בורקות באור ההשראה הקוסמית שזיהינו בכל חניכי האשראם.
"אנרגיות?" סיננה טסה בין שיניה ובאותו הרגע, הקבוצה שישבה אל השולחן המאורך שלשמאלינו, פרצה בצחוק מטורף. צחוק מאולץ, לא טבעי, שהעביר צמרמורת בגבי.
"הם מסכימים איתך," צהל הבחור. "אמרת אנרגיה והם הגיבו יחד. איזו מחווה, איזה אור!"
טסה משכה את ראשה לאחור והוא הביט בה בחיוך, מפרש את הבעת הסלידה שעל פניה כרצון עז לרדת לעומק דבריו. "קחי אוויר ותרגישי את האור, את האנרגיה הקוסמית שחובקת את כולנו. תרגישי איך היא עוטפת..."
"עוד שניה ואני אחטיף לו קצת אור," לחשה לי טסה. "תעשה לי טובה ותוציא אותי מפה. הספיק לי."
הנהנתי בעודי לוקח ביס אחרון מהטוסט, שוטף אותו בלגימה ארוכה של קפה קר. אחזתי בידה ויחד נעמדנו מול הבחור שלפתע עטה ארשת השתאות מוחלטת. מצחו נחרש בקמטים כשהוצאתי שטר של עשרה רופי מהכיס והנחתי על השולחן
"לאן, יקיריי?" שאל.
"למצוא איזה מפל ולעשות מדיטציה במי קרח," הסברתי בחיוך.
"לא צריך," הניע הבחור את ראשו לשלילה. "תנו לי להסביר. לפי אושו אין צורך ב..."
"כן, אנחנו יודעים," חייכה טסה. "כבר שמענו את כל ההסבר המדהים על מדיטציה. אל דאגה - We are all individuals!"
"על מה את מדברת?"
"תראה מונטי פייטון ותלמד."
הסתובבנו והתחלנו לפסוע אל שער היציאה מהמאפיה, נסיגה מחושבת שהפכה להימלטות פרועה משפרצה הקבוצה בשולחן שלימיננו בבכי ממושך. בכיים נשמע מאולץ ולא טבעי כצחוקם של חברי הקבוצה הקודמת. גיהקתי בעל כורחי, הטוסט מתחיל לטפס במעלה גרוני, מונע מכוחה המבעבע של הבחילה.
"אל תלכו," קרא אחרינו ידידנו מהשולחן. "תראו איך הם בוכים. זה סימן מהיקום. רק תנסו..."
יצאנו מהמאפיה בחופזה, נושמים לרווחה בעומדנו על המדרכה. אור שמש קיצית של צהרי היום סינוור את עינינו, החמה יקדה במרומים, קופחת על ראשינו המעונים מבכיות, צחוקים ומשפטים פילוסופיים בנאליים שהיו שגורים בפיהם של חסידי האשראם.
קבוצת המקוננים יצאה מהמאפיה ביבבות מאולצות, שקועה ביגונה המעושה, כמעט ודורסת אותנו. נאנחתי וחיבקתי את טסה, מסוכך על גופה שהיה צנום ומרוקן מנוזלים וחיוניות, תוצאת השפעתן של הרעלות מזון חוזרות ונשנות. כשהקבוצה נעלמה בקרן הרחוב חצינו את הכביש, עוברים לצידה של הקבצנית שישבה ברגליים משוכלות, תינוק עטוף כצרור שוכב בחיקה. האשה לכדה את עינינו ומיד החוותה אל פיה וממנו אל התינוק בהבעה מעונה, כאומרת ללא מילים: "תנו קצת אוכל לאומלל לפני שיתפגר."
עקבתי במבטי אחר תנועותיה, חונק פרץ צחוק שאיים לבקוע מגרוני למראה התינוק המדושן ששכב בחיקה.
"הכל פה הפוך לגמרי," לחשתי לטסה. "אנחנו בהודו אבל אין כמעט הודים, המחירים אירופאים והאשראם סגור בפני חולי איידס כאילו היה זה בית בושת ולא מקום לבריאות הגוף והנפש. הצחוק עושה חשק לבכות, הבכי קורע מצחוק - אפילו הקבצנים נראים בריאים ועשירים מכל הודי אמיד שפגשנו בחודש האחרון."
"התינוק באמת נראה קצת שמנמן," הודתה.
"התינוק? ומה איתו?" הצבעתי אל עבר הקבצן שישב מטרים ספורים בהמשך המדרכה. הוא חייך ונופף אלינו בכפות ידיו החבושות.
"מה איתו?" שאלה.
"אני מת, אבל מת ללכת ולהוריד לו את התחבושות. תראי את הידיים שלו - כמו שזה נראה שום אצבע לא חסרה לו! למען האמת, אני מוכן להתערב איתך על מליון רופי שהדבר היחיד המגביל את תנועותיו הן התחבושות עצמן."
פרצתי בצחוק רועם, על גבול ההיסטריה כיאה לשוכני המקום. טסה הביטה בי בהבעה קפואה.
"מה?" שאלתי והיא התפוצצה עליי.
"זאת הפעם אחרונה שאני מקשיבה להצעותיך," הרימה את קולה. "איך לעזאזל הסכמתי להגרר אחריך לכאן?"
"רצית ללמוד ציור הודי," הזכרתי לה. "ואני חשבתי לנסות תיפוף."
"יפה מאוד," הנהנה. "אבל למה פה מכל המקומות שבעולם? מישהו אמר לך שיש כאן איזשהו מרכז לציור או לתיפוף? אני ממש לא מבינה..."
"כי חיפשנו מקום ללמוד ואמרו לי שמקום ללמוד זה אשראם. אז בחרתי באשראם הגדול והמפורסם ביותר - איך יכולתי לדעת שזה מרכז רוחני?"
שתיקה קצרה ומתוחה עברה עלינו. היא נאנחה לבסוף וחייכה בעצבות.
"לא נורא," עודדה את עצמה. "לפחות אנחנו ממשיכים בדרכנו." ידיה נשלחו אוטומטית אל תיקה הפתוח, משתוקקות לספר הטיולים האסור. "לגואה, כמו שתכננו?" שאלה בתקווה.
עמדתי לענות בחיוב כשלפתע שמעתי קול קורא בשמי. הבטתי סביב, מזהה דמות כהה וחסונה פוסעת לעברי מכיוון האשראם. צמצמתי את עיניי, בוהה בשיער השחור והארוך שכיסה את פלג גופה העליון של הדמות, בצוואר הרחב והזרועות השריריות שפרצו מתוך הגלימה ונופפו לעברי בפראות.
"צחי!" קראתי ובתגובה נשמע צחוקו המתגלגל. גם אני העזתי לצחוק, לפחות עד לרגע בו הוא חיבק אותי בחמימות מוחצת עצמות ופסק:
"איזה אנרגיות! היקום סידר לנו פגישה!"
הבטתי בטסה שקיללה חרש. היא ידעה, לא פחות טוב ממני, שפגישה עם צחי פירושה אימונים.
ואימונים פירושם שאנחנו נשארים.
*
המקום היה העיירה 'פונה' שבהודו, הזמן - סוף חודש יולי של שנת 1993, כחודשיים לאחר עזיבתנו את בייג'ינג. הרפתקאות רבות ומגוונות עברו עלינו מאז עזבנו את הבירה הסינית. כיסינו מאות קילומטרים, פגשנו אנשים שונים ומשונים ואף הצלחנו לבקר בחלק נכבד מהאתרים המומלצים בספר ה – Lonely Planet, התנ"ך של המטיילים דוברי האנגלית.
אלא שאז נמאס לשנינו ורצינו הפוגה ממרוץ העכברים שהספר, תוך שימוש מניפולטיבי ברצונה החופשי של טסה, כפה עלינו. רצינו לעשות משהו שונה, משהו מיוחד ולא שיגרתי.
"מה דעתך שנלמד משהו?" הצעתי באחד הימים המשמימים בהם ישבנו בחוסר מעש.
"רעיון גדול," הנהנה בהתלהבות מפתיעה. "הייתי מתה ללמוד קצת ציור הודי."
"ואני חשבתי על תיפוף. שמעתי שיש פה מאסטרים מהגדולים בעולם בתחום."
"מצויין!"
היא קרנה מחיוכים בעודה שולחת יד אל עבר תיקה, מקום מושבו של ספר הספרים, ה-Lonely Planet.
"לא הפעם," עצרתי בעדה. "מספיק סבלנו מהספר המטופש הזה."
"אז מה אתה מציע?"
"שנמצא את המקום המתאים מבלי לשאול בעצת הספר הארור. נמאס לי מהדרך בה הם מייצרים תיירות במקומות בהם לא הייתה דורכת כף רגלו של המשועמם באדם."
"אתה מגזים."
"מגזים? נראה לך שהייתי מסכים לבלות יותר מיומיים ברג'סטאן בלי הספר הזה? מדבר, אבק, גמלים ובדואים דוברי הודית. אני לא יודע מה איתך, אבל לי זה הרגיש כמו טיול ממושך בין עיירות פיתוח בנגב."
"בלי הספר הזה לא היית פוגש את טורנסטון או את דודנו של המהראג'ה מג'ייפור," הזכירה לי.
"וגם לא הייתי פוגש את ג'וני."
"אה, ג'וני. כמעט ושכחתי ממנו."
"איך את יכולה לשכוח את היצור הזה?"
סוף חלק 1
