אורות חשמליים
הכותרת מעל החדר אליו נכנסתי הייתה בפשטות "#668". בשנייה שהדלת נפתחה לפניי הסתנוורתי. שמתי את המשקפיים על עיניי והם התאימו את תנאי התאורה לרמה אליה יכולתי להסתגל. החדר עצמו היה שקוף וצבעוני, כמו חלום של היפי פסיכודלי מהמאה שעברה. האוויר לא נע אבל היה כל כך נקי וקר שהוא הרגיש כאילו הוא דוקר כל עצב בגפיים החשופות. מלצרית אוטומטית חלפה על פניי במהירות שלא היו מאשרים באוטובן. לא הספקתי להפנות את ראשי והיא כבר נעלמה. הדבר היחידי שנשאר קבוע בצורה כלשהי היה המוזיקה שכנראה בקעה מכיוון הבמה בצד המרוחק למרות שמה שהיה עליה היה הולוגרמה של להקת רוק כבד. המוזיקה ליוותה אותי כשפילסתי את דרכי בקהל.
Wakin' up, I watch another sun go down Another day spent underground In my world of pills
למרות החוסר באיוורור ממשי, מעילי התנפנף מאחוריי בצורה מוכתבת מראש כשניווטי בין האספסוף המוכר בחיפוש אחר המטרה. כנף המעיל בצד ימין הועפה למעלה בתזמון מושלם בשבילי להושיט את ידי לכיסי ולהוציא את הטלפון הנייד. כשפתחתי אותו הוא כבר חייג את מספר ברירת המחדל. לא חיכיתי לתשובה. "אז איך אני מוצא אותו?" "פאנקיסט. שיער קוצני קיצוני. מכנסי עור ווסט פתוח. אוהב להראות את כתובות הקעקע ההולגרמות שלו. בטח מזוייפות במילא."
I'll never trust myself again But I don't care Just set that plastic soul on fire And watch it melt
הלהקה על הבמה המשיכה לנגן כשאני החזרתי את הטלפון לכיס וסרקתי את הקהל. מרחוק נשמע קול צהלה מאזור המשחקים. צלצולים ורשרושים חדרו לרגע את האווירה כששחקן במעיל קורדרוי ישן ומרופט צלצל בכוס המטבעות שלו ואסף את אלו שנפלטו מהמכונה. משמאל לבמה היה כלוב בו נכלאה בחורה צעירה ויפה שרקדה. בוט זול, חשבתי לעצמי. האזור שלידה היה מרופד יותר מהרגיל ומלא בצחקוקים. ושם ראיתי אותו, יושב על הספה גדולה ומלאה בכריות. הוא לבש וסט שחור ופתוחוגירה את כל הבנות שמסביבו לגעת בקעקוע של דרקון מתפתל שעל חזהו.
Life is fast, a million winners everyday You tell me, is this work or play I'm never really sure
עוצמת הלהקה גברה, כאילו עשתה זאת במיוחד בשבילי, כשעברתי על פני הבמה לכיוון הספה. נעמדתי מעליו ושילבתי את ידיי. לקח לו פחות משנייה להבחין בנוכחותי ולהרים אליי את עיניו. משהו התנפץ מאחוריי ושניי אנשים צעקו למשך מספר שניות לפני שצעקותיהם נקטעו בפתאומיות. ספרתי על אצבעותיי משלוש אחורה בצורה אותה יראה בבירור. כשידי הפכה בחזרה לאגרוף, שנינו דיברנו. "פיליון," הוא אמר. "וארדן," אמרתי. "אתה לא נראה כמו שציפיתי." "אל תאמין פה לשום דבר," אמרתי והושטתי את ידי.
Well I'm alive, now you watch me go A tickle inside my brain Where it comes from I don't know But I'm laughin' in the flames
הוא הסתכל בכף ידי הפתוחה לזמן קצר ואז הושיט את ידו ותפס בה. הרגשתי דגדוגים ועקצוצים קלים במגע כששני המחשבים שלנו יצרו קשר והחליפו פרטי זיהוי בהצפנה שהייתה דמיונית בתחילת המאה. הוא ניתק את המגע כל קרוב לנקודה בה חלופת המידע הסתיימה שהייתי בטוח בהתחלה שהוא לא רציני בקשר להכל. החיוך הזומם שהתפרס על פניו, לעומת זאת, אישר לי שבאתי אל הבן-אדם הנכון. חייכתי אליו בחזרה. הוא חיטט בתוך אחד הכיסים בוסט שלו והוציא משם מקל זיכרון קטן ופשוט. באותו הרגע, משהו זמזם לי בהיקף התודעה. כמו משום מקום, הופיעו בכניסה הראשית של החדר שלושה אנשים בחליפות מסודרות ובעלי סבר-פנים שרימז על דבר אחד בלבד. הברמן שלף עליהם את אקדחו, דבר מוזר שדמה יותר לשילוב בין כף רגל של שלד לבין בננה, אומר משהו על קוד לבוש, אבל הם שלפו מולו שלושה תגים שלא יכולתי לקרוא מהמרחק הזה. לא הייתי צריך, ידעתי מה הם אומרים. "חייב ללכת," אמרתי למטרה. "בהצלחה, ילד," הוא אמר וזרק אליי את מקל הזיכרון. קרצתי אליו ופניתי ללכת. כשהסתובבתי אל החליפות, כבר משכתי אחורה את שרוול המעיל הימני. מחוברת לפרק כף ידי הייתה מחט תחובה בין הגידים. הסתכלתי עליהם רק כדי לוודא שהם שמו לב אליי וכבר החלו לפלס את דרכם בין הרועשים, השקטים, השתויים והעייפים, וכמובן, המלצריות ששירתו אותם. המוזיקה כבר הלמה באוזניי.
I'll never make no mortal place 'Cause I don't care Just set that plastic world on fire And watch it melt!
תפסתי את המחט ושלפתי אותה ממקומה. הבאר נעלם והשקט שאפף אותי עוד הלם בהדים של שאריות אקוסטיות. כשהחזרתי את שרוולי חזרה למקומו וניתקתי את הכבל אליו הייתה מחוברת המחט מנקודתו השנייה, בחיבור למחשב, הבטתי במסך הזוהר. תוכנת השיחה נסגרה והוזזה למקומה, מגלה חלון נוסף שדיווח על העברה שהושלמה במאה אחוז. "יש לנו אותה, מייקי," אמר ידידי ומעך את צווארי בחיבה. "הם לא גילו אותנו, נכון?" אמרתי והתחלתי לקפל את המחשב. "קרוב אבל לא מספיק. בכל מקרה, כדאי שנתחפף מפה." הוא אמר והתחלנו ללכת במורד הרחוב, עוזבים את תא הטלפון הגלמוד לבלות את הלילה בבדידותו. "הוא הולך ליפול, מייקי. הפעם, הוא ייפול באמת."
Just kidding. I was thinking for sometime of doing a 3rd one but it has been delayed. Maybe we should just schedule it for every year on August and it'll save some trouble.