תרגיל בדחייה
׳חמישה כיווצים גדולים ואז הרפיה, זה יעזור לך לתרגל דחייה׳.
את רצינית? אני שואלת אותה, מתקשה להתייחס לזה ברצינות.
'כן, בדוק'. אומרת היא בהחלטיות של אחת שיודעת.
תתרגלי, בכל פעם שאת מרגישה את הצורך הזה, תנשמי, תכווצי, תאספי הכל לתוך הכווץ, תנשפי, אפילו תצעקי.
תוציאי החוצה את האנרגיה העצורה, תנקזי את המחשבה, ואז תשחררי.
זה יעשה לך טוב.
זה יקל עלייך,
זה תרגיל מעולה לדחייה.
דחיית ספוקים,
דחיית תסכולים.
דחייה.
איזו מילה מגעילה, ׳דחייה׳.
סקפטית אני, אבל מה יש לי להפסיד?
׳חמישה כיווצים והרפיה׳ חזרתי על דבריה, כמו מנטרה.
׳חמישה כיווצים....׳
׳חמישה...׳
מחשבותי נודדות אליו, חופשיות במרחב ובזמן, לא סרות לפקודתי להתפוגג.
כנטולות כוח כבידה, כדוחפות חלקיקי מולקולות בעיצומה של דיפוזיה לא רצונית, חמקמקות הנבלות הללו.
חושבת עליו, חושבת ומכווצת, סופרת בקול:
אחד,
שניים,
שלושה....
נזכרת בקול שלו.
ארבעה,
נזכרת בנשימות שלו,
חמישה...
במילים המסעירות, המטעינות, המטלטלות שלו.
צריכה לשחרר עכשיו, אבל ממשיכה לכווץ.
כל כיווץ נעשה יותר עמוק, וכאילו להכעיס, לא רק שאין בזה כל הקלה, להפך.
נדמה שהכיווצים פועלים במהופך, מזרימים דם ללוע המתאמץ, והדם פועם וזורם, מעורר, מעבה דפנות, כמו קונדנסציה פנימית,
הלוע שבי עובר התאבכות,
מגחכת ביני לבין עצמי כשהמחשבות הסרבניות עוברות אצלי בסך.
מחשבות צועדות לקצב מארש׳ כל שהוא, מצטרפות אליהן האנחות המשתברות שלו, האנחות שמגיחות לתודעתי, לא כזיכרון דהוי, אלא כצליל מוחשי, אמיתי עד כאב.
תזמורת צועדת בסך, האנחות שלו בוקעות מתוך טובה הכרוכה סביב מותני הצועד, כובע מצויץ לראשו, הקצב גובר כשהכיווץ מתגבר, לא רצוני כבר, משתלט עלי, במקום שאשלוט אני בו.
מזל שהדלת סגורה, אני חושבת ביני לבין עצמי, ומזל ששותפתי למשרד יצאה לישיבה.
מתגלגלת על הכיסא המשרדי אל השולחן, אגני גולש מעט במורד הכיסא, נחבא מתחת ללוח השולחן הרחב.
ידי פועלות עתה מעצמן, מכוח ההתכווצות הזו שממשיכה בשלה, לא שועה לפקודות מוחי החושב, מוחי הרציונלי, מוחי הריאלי...
ידיים ואצבעות.
אצבעות מרימות שולי שמלה, נדחפות לתוך הגרביון, לתוך התחתון, מגששות.
כמה רטיבות מבוזבזת ניקוותה כבר בין שפתי, שפתי המפושקות עתה ביד בטוחה, ביד שמקבלת פקודה מהמוח ההוא, הפרימיטיבי, הייצרי, החייתי.
אצבעות מעסות ואצבעות חודרות, אצבעות נכנסות ויוצאות ואצבעות ממוללות, מחככות.
והמחשבות הזונות הללו, מתעוררות, ששולפות מהארכיב בחוצפתן האדירה קולות, מעוררות מתים, מחיות געגועים.
׳מנגו׳, ׳מנגוש׳ ׳מנגוש שלי׳ הוא קרא.
הוא זעק,
הוא גנח,
אחר כך לחש.
אצבעות בועלות, אצבעות לוחצות באזור החישה שאין כמותו, כנגד עצמות האגן, משפשפות במרץ, האגן מתרומם, אצבעות מפיקות צלילי חיכוך רטובים, אצבעות נדחקות לצדדים, מתפרשות במרחב ההולך ונפער, מתרחב ומתכווץ, סוחטת את עצמי על עצמי, הרטיבות גוברת, הלחץ עולה בהתאם.
ביד השניה הדגדגן פועם במרץ, בקצב פעימות ליבי הרוטט,
הכעס, הגעגוע, התשוקה שבי שלא כבתה, הכל סוגר עלי מכל הכיוונים,
ראשי מטיל עצמו לאחור, נשימותי כבדות, נושכת שפה מבלי משים, מלקקת שפה נשוכה, בולעת אוויר, מתנשפת, הכיווצים הופכים רעידות, האם אני היא הרועדת עתה מול מסך המחשב המרצד, נדמה שאני מתנתקת מעצמי, מרחפת למעלה, מתבוננת על גופי שרועד על הכסא, באיברים שנשמטו עתה, שומעת אותו קורא בשמי, איפה את? באמת איפה אני?
הסערה כבר שכחה, חלפה.
נותרתי רק אני והעננים הקודרים.
׳חמישה כיווצים והרפיה׳ היא אמרה.
ואני?
אני,
הייתי ונותרתי,
סקפטית.
׳חמישה כיווצים גדולים ואז הרפיה, זה יעזור לך לתרגל דחייה׳.
את רצינית? אני שואלת אותה, מתקשה להתייחס לזה ברצינות.
'כן, בדוק'. אומרת היא בהחלטיות של אחת שיודעת.
תתרגלי, בכל פעם שאת מרגישה את הצורך הזה, תנשמי, תכווצי, תאספי הכל לתוך הכווץ, תנשפי, אפילו תצעקי.
תוציאי החוצה את האנרגיה העצורה, תנקזי את המחשבה, ואז תשחררי.
זה יעשה לך טוב.
זה יקל עלייך,
זה תרגיל מעולה לדחייה.
דחיית ספוקים,
דחיית תסכולים.
דחייה.
איזו מילה מגעילה, ׳דחייה׳.
סקפטית אני, אבל מה יש לי להפסיד?
׳חמישה כיווצים והרפיה׳ חזרתי על דבריה, כמו מנטרה.
׳חמישה כיווצים....׳
׳חמישה...׳
מחשבותי נודדות אליו, חופשיות במרחב ובזמן, לא סרות לפקודתי להתפוגג.
כנטולות כוח כבידה, כדוחפות חלקיקי מולקולות בעיצומה של דיפוזיה לא רצונית, חמקמקות הנבלות הללו.
חושבת עליו, חושבת ומכווצת, סופרת בקול:
אחד,
שניים,
שלושה....
נזכרת בקול שלו.
ארבעה,
נזכרת בנשימות שלו,
חמישה...
במילים המסעירות, המטעינות, המטלטלות שלו.
צריכה לשחרר עכשיו, אבל ממשיכה לכווץ.
כל כיווץ נעשה יותר עמוק, וכאילו להכעיס, לא רק שאין בזה כל הקלה, להפך.
נדמה שהכיווצים פועלים במהופך, מזרימים דם ללוע המתאמץ, והדם פועם וזורם, מעורר, מעבה דפנות, כמו קונדנסציה פנימית,
הלוע שבי עובר התאבכות,
מגחכת ביני לבין עצמי כשהמחשבות הסרבניות עוברות אצלי בסך.
מחשבות צועדות לקצב מארש׳ כל שהוא, מצטרפות אליהן האנחות המשתברות שלו, האנחות שמגיחות לתודעתי, לא כזיכרון דהוי, אלא כצליל מוחשי, אמיתי עד כאב.
תזמורת צועדת בסך, האנחות שלו בוקעות מתוך טובה הכרוכה סביב מותני הצועד, כובע מצויץ לראשו, הקצב גובר כשהכיווץ מתגבר, לא רצוני כבר, משתלט עלי, במקום שאשלוט אני בו.
מזל שהדלת סגורה, אני חושבת ביני לבין עצמי, ומזל ששותפתי למשרד יצאה לישיבה.
מתגלגלת על הכיסא המשרדי אל השולחן, אגני גולש מעט במורד הכיסא, נחבא מתחת ללוח השולחן הרחב.
ידי פועלות עתה מעצמן, מכוח ההתכווצות הזו שממשיכה בשלה, לא שועה לפקודות מוחי החושב, מוחי הרציונלי, מוחי הריאלי...
ידיים ואצבעות.
אצבעות מרימות שולי שמלה, נדחפות לתוך הגרביון, לתוך התחתון, מגששות.
כמה רטיבות מבוזבזת ניקוותה כבר בין שפתי, שפתי המפושקות עתה ביד בטוחה, ביד שמקבלת פקודה מהמוח ההוא, הפרימיטיבי, הייצרי, החייתי.
אצבעות מעסות ואצבעות חודרות, אצבעות נכנסות ויוצאות ואצבעות ממוללות, מחככות.
והמחשבות הזונות הללו, מתעוררות, ששולפות מהארכיב בחוצפתן האדירה קולות, מעוררות מתים, מחיות געגועים.
׳מנגו׳, ׳מנגוש׳ ׳מנגוש שלי׳ הוא קרא.
הוא זעק,
הוא גנח,
אחר כך לחש.
אצבעות בועלות, אצבעות לוחצות באזור החישה שאין כמותו, כנגד עצמות האגן, משפשפות במרץ, האגן מתרומם, אצבעות מפיקות צלילי חיכוך רטובים, אצבעות נדחקות לצדדים, מתפרשות במרחב ההולך ונפער, מתרחב ומתכווץ, סוחטת את עצמי על עצמי, הרטיבות גוברת, הלחץ עולה בהתאם.
ביד השניה הדגדגן פועם במרץ, בקצב פעימות ליבי הרוטט,
הכעס, הגעגוע, התשוקה שבי שלא כבתה, הכל סוגר עלי מכל הכיוונים,
ראשי מטיל עצמו לאחור, נשימותי כבדות, נושכת שפה מבלי משים, מלקקת שפה נשוכה, בולעת אוויר, מתנשפת, הכיווצים הופכים רעידות, האם אני היא הרועדת עתה מול מסך המחשב המרצד, נדמה שאני מתנתקת מעצמי, מרחפת למעלה, מתבוננת על גופי שרועד על הכסא, באיברים שנשמטו עתה, שומעת אותו קורא בשמי, איפה את? באמת איפה אני?
הסערה כבר שכחה, חלפה.
נותרתי רק אני והעננים הקודרים.
׳חמישה כיווצים והרפיה׳ היא אמרה.
ואני?
אני,
הייתי ונותרתי,
סקפטית.
תודה, בוקר אור!
