חלק ב'
אבל המבול המשיך כשווינס עצמו הואשם בהטרדה מינית בידי העובדת לשעבר ריטה צ'טרטון. צ'טרטון עבדה עבור מקמהן בשנות השמונים כריטה מארי, השופטת הראשונה ב-WWF, ובאפריל 1992 נחשפה שוב כשהעוינות כלפי ה-WWF הגיעה לשיא חדש. כשהופיעה בפרק מיוחד של תכניתו הסנסציונית של ג'רלדו ריברה
כעת אפשר לדבר על כך בשם
זירת החטאים של ההיאבקות, צ'טרטון הדהימה את העולם.
 
כשהיא מדברת בנימת קול קודרת וכנועה,היא סיפרה איך מקמהן הבטיח לה שפניה יופיעו על הכריכה של טיים מגזין ואיך תקבל חוזה של חצי מיליון דולר לשנה. הצופים הבינו מיד שמדובר בעוד הטלת רפש על ה-WWF: לווינס לא היו חוזים מובטחים, וגם אם היה עושה זאת הסכום הזה היה גבוה עבור שופטת. רוב המתאבקים לא הרוויחו סכומים כאלו, גם בשיאו של הארגון כשעבדו כמה מאות ימים בשנה.
 
צ'טרטון המשיכה, והאוזניים בסטמפורד נפתחו כשסתרה את עצמה, בהתחלה כשאמרה שהקריירה שלה הצליחה כשהופיעה במדיסון סקוור גארדן וזכתה לכתבה ב
WWF מגזין, אבל אז היא סיפרה על איך שהתקשתה למצוא עבודה ונפגשה עם וינס בלימוזינה כדי לבקש עוד תאריכים. אם החלק הזה בסיפור שלה לא נכון, הם טענו, אז ברור שכל הסיפור נופל.
 
לפי צ'טרטון, בלימוזינה התרחשה ההתקפה. היא טענה "נכנסתי ללימוזינה והתחלנו לדבר, והוא התחיל להגיד לי שממש הזנחתי משהו בקריירה שלי ושהגיע הזמן שריטה מארי תצא לאור, ומיד אחר כך..." באותו רגע, היא הפסיקה לדבר ועצמה את עיניה עבור הדרמה, לפני שפירטה איך וינס הוריד את מכנסיו והכריח אותה לגעת באיבר מינו.
 
הבמאי של ריברה אהב את זה. זה היה בדיוק הדרמה שהתכנית דרשה. הוא ביקש מהצלם להתמקד בממחטה שצ'טרטון אחזה בידה, ובו השתמשה כדי לנגב את הדמעות לפני שהסבירה איך מקמהן הכריח אותה לתת לו מין אוראלי. צ'טרטון טענה שהתרחקה ממנו והכעיסה אותו.
 
היא הנידה בראשה ועצמה את עיניה, כמעט, אמרו כמה צופים, כאילו ניסתה לזכור שורות מתסריט. ואז, היא הפילה פצצה שגרמה לווינס לתבוע אותה, "כשאמרתי לא, הוא אמר שכדאי שאספק אותו והתחיל להוריד את מכנסיי, והוא שם אותי עליו וסיפק את עצמו ביחסי מין." צ'טרטון לא השתמשה במילים המדויקות, אבל המסר היה ברור כשמש: היא האשימה את מקמהן באונס. (התכנית נזהרה לא להשתמש במילה "אונס", וערכה את הריאיון עם צ'טרטון כדי להסיר את המונח.)
 
מהר מאוד התברר שבהופעתה בתכנית ובטיעוניה, לא פעלה צ'טרטון מרצונה החופשי. למרות שחלק מהסיפור שלה היה נכון, היא נאלצה להגזים בו בגלל שהתקשורת רצתה את הדם של מקמהן במים שהתנגדו ל-WWF. היא תהתה לעצמה אם לקחה את הדברים רחוק מדי. התכנית של ריברה פעלה נגד מקמהן, וכל מי שצפה ראה שהיא הוצגה מנקודת מבט חד צדדית ומוטה. אם זה היה המקום הנכון לפרסם את הסיפור, היא לא הייתה בטוחה.
 
כשווינס ראה את הקלטת של צ'טרטון, הוא לא האמין למילים שאמרה. כמו רוב השאר, הוא חשד שתסרטו את ההופעה, אולי, הוא ניחש, בתמורה לתשלום הולם. לאחר שהרגיע את אשתו לינדה ונשבע בפניה שלא קרה שום מקרה, וינס הרים את הטלפון והתקשר אל עורכי דינו העסוקים. כמוהו, גם הם הניחו שצ'טרטון הייתה מעורבת בקונספירציה.
 
התזמון של האשמותיה של צ'טרטון לא היו מקריות עבור וינס ועבור עורכי הדין שלו. זה היה שיתוף פעולה. כמה עובדים אלמוניים לשעבר מלאים בטינה ניסו לאחד כוחות ולקפוץ על הגל נגד ה-WWF, כולם מוכרים את נשמתם עבור כסף מהיר. עובדים לשעבר כמו הקריין לשעבר מורי הודג'סון, שהיה אדם צנוע אך לא כנה, גם היה מעורב שם. לאחר ששמע את טום קול ואת ברי אורטון שסיפרו את סיפורי ההטרדה המינית שלהם, הוא המציא סיפור משלו, והכריז שפוטר כי סירב להצעותיו המיניות של פאט פטרסון.
 
למקמהן לא היה הרבה זמן למורי הודג'סון. הוא ראה אותו בתור רמאי שניסה להרוויח כסף קל ולהיצמד לשערוריות בתקשורת, והבין את זה כשעורכי הדין של הודג'סון דרשו כסף אחרת יפנה לטלוויזיה. בפרק של דונהו, הופיע מקמהן באופן נדיר בציבור וסיפר את הצד שלו בסיפור כדי להגן על עצמו. הוא נהנה ממש כשעצר את ג'ונסון ואמר לו בפנים "פוטרת כי היית גרוע בעבודתך".
 
אם הודג'סון לא היה מספיק כדי לעצבן את מקמהן, הוא ידע שצ'טרטון הייתה רצינית ושצריך לחסל אותה. כעבור שנה במרץ, 1993, בטענה שגרמה ל"עוגמת נפש רצינית", תבעו וינס ולינדה את צ'טרטון, את ריברה ואת המתאבק לשעבר דייוויד שולץ, שהוכרז כקושר קשר.
 
שולץ פוטר בידי מקמהן ב-1985 כי ניסה להילחם מול מיסטר טי בלוס אנג'לס וכמעט חיסל את
רסלמניה, אבל גם זכה למוניטין בתור מי שנתן סטירה לכתב ג'ון סטוסל כששאל אותו אם העסק היה "מזויף". שולץ שנא את זה שמקמהן פיטר אותו, וטען שביצע את המעשים בפקודתו של וינס עצמו.
 
הארגון שמחזיק ב-WWF, טיטן ספורטס, טען ששולץ וצ'טרטון נפגשו ב-1992 בכוונה להקליט הקלטה בה ידברו על נושא הלימוזינה ויעבירו אותה כאילו הוקלטה בשנות השמונים. התיק נפל כשעורכי הדין של ה-WWF נאלצו להקדיש זמן לזיכויו של מקמהן, אבל ההאשמות נשארו.
 
עורכי הדין של וינס כבר היו עסוקים. בנוסף למשפט הפלילי תבע אותם גם המתאבק והפרשן לשעבר, ומושל מינסוטה בעתיד, ג'סי ונטורה. ונטורה תבע את טיטאן כי הוא האמין שהיו חייבים לו תמלוגים מהקלטות שכללו את הפרשנות שלו, כשהוא ויתר על זכויותיו בהן בלי לדעת כשחתם על החוזה שלו.
 
נאמר לונטורה שמדיניות הארגון היא לשלם תמלוגים למתאבקים בלבד, ובעצת סוכנו ברי בלום הוא הבין שלא חכם להילחם בכך אם הוא רצה לשמור על העבודה שלו. לאחר מכן הוא גילה שאין כזאת מדיניות והוא דרש פיצוי על תשעים הקלטות שיצאו וכללו את הפרשנות שלו. בית המשפט הסכים, וב-13 באפריל, 1994 הם ציוו על תשלום, והעניקו לונטורה 810,000 דולרים בתמלוגים. מקמהן כעס, וצעק "זה הכסף המזדיין שלי!" על ונטורה.
 
רק שבועיים לאחר מכן שוב הגיע הארגון לבית משפט, בגלל תקרית מ-1990. ב-11 בדצמבר בטמפה, פלורידה, התאבק מרטי ג'נטי במה שהיה אמור להיות קרב טלוויזיה רגיל לצד שותפו מהרוקרס שון מייקלס, שבו עבדו מול לאני "הגאון" פופו ומתאבק לא ידוע בשם צ'ארלס אוסטין.
 
אוסטין, שחקן פוטבול מכללות לשעבר, התאמן רק שישה שבועות בהיאבקות לפני הקרב ולא היה מוכן להתאבק, שלא לדבר על להופיע בטלוויזיה. אוסטין אמר לג'נטי שהוא לא מרגיש בנוח לחטוף את הפינישר שלו, ה"רוקר דרופר", ואמר לו שהוא לא ידע את הבאמפ ודאג לפציעה. ג'נטי, שלא הבין עד כמה אוסטין היה חסר ניסיון, הבטיח לו שזה "קלי קלות".
 
הספקות של אוסטין היו מוצדקות. כשג'נטי שם את רגלו על הצוואר של הטירון והפיל אותו על המזרן עבור המלך, אוסטין נלחץ וניסה להתפך ולא לנחות על פניו, מה שגרם לעמוד השדרה שלו להישבר בקול פיצוח מחליא. המקרה הותיר את אוסטין משותק למחצה, והוא תבע את ג'נטי ואת טיטן ספורטס על תקיפה וחבלה, רשלנות וקצר בתקשורת.
 
התיק נמשך במשך שלוש שנים. ה-WWF טענו שכל המתאבקים ידעו מה הסיכונים בפציעה כשנכנסו לזירה בגלל מה שעשו. אבל עדיין, הם טענו שג'נטי לא פעל בפזיזות, ואפילו נתנו לו לבצע את המהלך בבית המשפט כדי להראות עד כמה הוא בטוח. המפלה שלהם הייתה בחירת העדים. וולטר "קילר" קוואלסקי ורוברט "גורילה מונסון" מארלה היו מתקופה שונה בה הקייפייב (מונח היאבקות ישן שמשמעותו היא לשמור על סודות העסקים בתוך העסק. כולל יריבויות, סטוריליינים, מערכות יחסים וכו'. בעצם, "קייפייב" היה מונח אחר לשקר.) שלט, והם סירבו לסטות ממנו גם תחת שבועה. שניהם נראו קרים וחסרי לב כשנצמדו לסיפורים המפוברקים שחזרו עליהם במשך שנים, מה שהציג את ההיאבקות באור שלילי.
 
חבר המושבעים לא התרשם מטיטאן, והרגיש שמטעים אותם. הם פסקו לטובת אוסטין, איתו הזדהו, והעניקו לו סכום פיצויים אדיר של 26.7 מיליון דולר. היה זה המשפט היקר ביותר בתולדות טמפה והסכום היה גבוה פי שישה ממה שעורכי הדין של אוסטין דרשו. טיטאן שילמו 23.5 מיליון, זאת בתקופה הרעה ביותר עבור מקמהן כשהוא השקיע מיליונים במשפט שלו, והעסקים היו במצב רע, ובנוסף הוא שילם לג'סי ונטורה מיליון דולר. פסק הדין איים לפגוע בכל הארגון, ואולי בכל העסק אם עוד ג'וברים (מתאבקים שבאים על בסיס חוזה יומי כדי לעבוד בטלוויזיה מול הכוכבים הראשיים, כשעבודתם היא להפסיד ולגרום לכוכב להיראות טוב באותו הזמן.) שנפצעו בעבודה ילכו בעקבותיהם.
 
הרחק מבית המשפט, וינס לא אהב שאמרו שהוא "פרומוטר של רסלינג". עבור מקמהן, היה זה מונח שמקביל למנהל קרנבל, בן אדם לא נעים עם תדמית שלא רצה כל קשר אליה. וינס לא ראה את עצמו ככה, הוא ראה את עצמו כיותר מזה: הוא היה יוצר ה
ספורט הבידורי. הוא גם האמין ש