ווילו....../images/Emo8.gif
שכחת לכתוב לי שם לציור... הינה משהו שכתבתי לפני יומיים מתוך כעס מצטבר, זה בערך ממצה את מה שהילה מרגישה.
לחברים שבגדו כשהייתם צריכים כתף להישען עליה הייתי איתכם. כשהייתם צריכים מישהו שיקשיב לכול הבעיות מנבכי הלב שלכם שמחתי לבצע את התפקיד. כשהייתם צריכים הגנה ועידוד לא היה לי ספק שאני מוכנה להילחם עבורכם. כשהייתם צריכים כסף, גם את זה ידעתי להלוות אפילו שלא תמיד היה לי לעצמי. כשהייתם צריכים שמישהו פשוט יהיה עימכם לא הייתם צריכים לבקש ואני כבר התייצבתי. ברגעים של שמחה וצחוק ליוויתי אתכם, כמו גם בעצב ובבכי, במצב רוח משתנה, במריבות עם ההורים, בהתלבטויות בנושאי חברים, בימי הולדת ובחגים, כשפלטתם שטויות במקום הגיגים מעמיקים(וזה אחלה באמת!),בכול העניינים הקטנים כגדולים של החיים. פתאום הכול התפוצץ. כשאני הייתי עצובה לא באתם לנחם. כשהייתי פגועה לא התעניינתם. כשהייתי מנסה לדבר השתקתם בגסות ובהנפת יד מבטלת לעיתים נוספה לה גם אמירה מזלזלת בנוסח "תירגעי, יש לנו דברים יותר חשובים להתעסק בהם". לפעמים אפילו לא דיברתם איתי בכלל. כשפגעו בי לא טרחתם להגן עליי ועל כבודי, וזה אומנם נראה כלפי חוץ כבסדר כי אני חזקה ומסתדרת אך כול אדם זקוק לתמיכה, לקבלה, לחום, לאהבה ולתחושת שייכות- שהינה יש מי שיהיה איתו והוא לא לבד בעולם. אלא שאתם איכזבתם, לקחתם ולקחתם ממני כול מה שרק יכולתי להעניק כחברה ונטשתם דווקא כשהייתי צריכה. אני אתגבר, אני יודעת. אני אפילו שמחה שחשפתם את פרצופכם האמיתי- לא רוצה אנשים כמוכם עם מסיכות כחברים, לא מעוניינת בחברים שרק חושבים על עצמם ושוכחים אחרים, חברים טובים שהעניקו והעניקו עד בלי דיי וכנראה שאם התנהגות כמו שלכם לא נותר כלום חוץ מלהיפרד בביי. אל תחשבו ששכחתי שהיה גם טוב, לפני שנהייתם חלק מעדר, קבוצה חברתית זאת או אחרת. תיזכרו את חוסר הנאמנות הזאת, את הבגידה הזאת, חשבתי שאפשר לסמוך עליכם והתבדיתי. אני לא אנסה להתחנף או לשנות את עצמי למענכם, ברגע שקיבלתם את מה שלו הייתם זקוקים נטשתם, ואין על זה מחילה. תאמינו או לא כשאני כותבת מילים אלו דמעות נקוות בעיניי, כשהן יתייבשו השינאה תישאר אך הזמן ירפא את כול הפצעים הנפשיים. ממכם לא ציפיתי למצב כזה. להתראות חבריי הבוגדים, היה נעים ויפה בהתחלה, מבחינתי העתיד מעכשיו הוא רק עוד סימן שאלה אינסופי. המשאלה שלי היא לא שתחזרו בכם, אני לא סולחת ולא שוכחת, נמאס לי ודיי אלא רק שתחשבו ותאכלו את הלב והנשמה יום אחד, חודש אחד, שנייה אחת, דקה אחת, שעה אחת, שנה אחת ויותר כשפתאום תצטרכו איזה חבר טוב, ואני שהלכתי כבר לא אשאר. אל תשאלו איך אני מסתדרת בלעדיכם, החיים ממשיכים ואיתם גם אני!. אני חושבת שזה יותר יעיל מכול הודעות ה"אני לא מצטט"(ובצדק...),והינה קישור שמנהלת פורום "המכתב שלא נשלח"(אחלה פורום, אגב) הגיבה לי על הקטע.
איזו תגובה יפה אני יודעת שהילה תתגבר,אני מאמינה בה (ויש לי המון סיבות)ושהיא תסלח כי היא לא הטיפוס שנוטר טינה למשך זמן(בניגוד לאנשים מסוימים...נניח ,אני...)רק רציתי שתבינו(מי שלא יודע על מה מדובר)את העניין. וכמובן שאתם מוזמנים להגיב על הקטע שלי...הוא נכתב מתוך הצטברות של כעס שהצטבר לאורך זמן,ולכן הוא מאוד עצוב,קשה וקיצוני...
...