shelly egan
New member
תראו משו:
זה לא קשור ל-
, אבל אותי זה ריגש, וחשבתי שאולי תרצו לקרוא את זה. זו הודעה מפורום ´שלמה ארצי´ (-לא אני כתבתי את ההודעה): ´בפסח של השנה שעברה ידיעות אחרונות פתחה בפרויקט "השיר ה-100". בעיתון פורסמו 99 ´השירים הישראליים הגדולים של כל הזמנים´ ונערכה תחרות על השיר המאה שחסר ברשימה. הקוראים התבקשו לשלוח את השיר שלדעתם חסר והזכייה היתה אמורה להיות 100 דיסקים לקורא המאושר שיזכה. אני אישית בחרתי ב"תחת שמי ים תיכון" אבל מה לעשות.. לא זכיתי. בכל זאת.. שלמה הגיע לאחד מן החמישה שזכו (המערכת לא הצליחה לבחור רק באחד מהם וכל אחד מן הקוראים זכה ב-20 דיסקים), איך לא אין לי סורק אז אני אעתיק לכאן את המכתב שפורסם: אּתי בפנים תמיד\ ´ארץ חדשה´ "ידעתי מהרגע הראשון שלבחור בשיר אחד ויחיד יהיה עבורי משימה בלתי אפשרית. לכן מראש אני מתנצלת בפני שירים רבים שהם עבורי חבריי הטובים ביותר, דרכם אני מנסחת לעצמי תמונת מבט שונה של המציאות, ושמצליחים, בכל תקופה מחדש, להגיע לתוכי. ניסיתי לבחור בשיר שהמלים והלחן שזורים יחד לכדי תמונה אחידה וזורמת, שכוונת המבצע מוצאת את דרכה הכי קרוב ללב המאזין. מאות זיכרונות רדומים ממתינים לשיר הנכון כדי להזכיר את קיומם בפסקול חיי, שבכל אחד מהם מאגר של מקומות, פנים ושמות. לכן הרשיתי לזיכרון אחד לבחור עבורי את השיר ה-100. -למה לא פנית שם? נתקע כאן שעה. -את ממהרת לאנשהו? -אני רוצה הביתה. -עוד מעט נגיע. -קר לי. -לירוני, עוד מעט נגיע. -למה קנית כל-כך הרבה יין? -הפסח הזה נחגוג. גשם כבר ירד לפני שבע שנים, כמה ימים לפני פסח ויצר שלולית ענק בעיר. נתקענו בפקק ענק בדרך חזרה מהקניות לחג, אבא שלי ואני. ברדיו כל הזמן עדכוני תנועה, שתקנו יחד עד שהוא הוציא קסטה אחת מתא הכפפות והעביר לתחילתה. תקשיבי טוב למילים, הוא חייך כשאמרתי לו שאני מכירה את השיר וחזר להתעסק בקבלות של הקניות, נשענתי לאחור והקשבתי לו כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. ובאיזשהו אופן, זאת באמת הייתה הפעם הראשונה. גשם כבר יורד וזה חורף... הקצב הזכיר לי צעדים, לרגע אחד היה נדמה לי שכל האנשים מסביב שומעים את אותו השיר, בתל-אביב החסומה ובחיפה, מאטים, בלית ברירה, אולי שמים לב לפרטים, אולי לא. החוץ הפך לקליפ בשחור-לבן. הבמאי- אלוהים. אני חשבתי שמזמן לא היינו ככה, אני והוא לבד. בגיל 14 זה לא ממש לעניין שיש קשר טוב עם ההורים, במיוחד לאחת כמוני שלקחה את מרד הנעורים שישים צעדים קדימה, אבל שמחתי שנתקענו בפקק הזה. פתאום אני והוא כמו איש אחד. הוא זמזם בשקט, מגניב מפעם לפעם מבט מסוקרן. המשכתי להקשיב. הקול של שלמה ארצי השתלב יפה עם האפור בחוץ, מצטרף אל שנינו בפזמון החוזר כמה ימים לפני פסח, בימים ההם- במדבר, בזמן הזה- באמצע גוש דן, אבא שלי פתאום נראה לי בנאדם.הפקק השתחרר קצת, אבא נסע בדרך קצת ארוכה, לי כבר לא היה אכפת, רק קר. הקשבנו עוד פעם לשיר, עד שהגענו לחנייה. בטייפ התחילו להתנגן השורות של השיר הבא, "או שזה הזמן למות או שזה הזמן רק לשלם את המחיר". הקשבת ממש? הוא שאל בפעם האחרונה לפני שיצאנו מהאוטו. שאלתי למה זה כל-כך מטריד אותו, הרי אני תמיד מקשיבה למלים. אני לא זוכרת אם הוא בכלל ענה לי. לפני שבע שנים, יומיים לפני ליל הסדר, אבא שלי מת מדום-לב בחדר השני, יצא לסיבוב בארץ חדשה. אביך הוא ימות גם יום אחד. משם אני המשכתי למסע אחר לחלוטין, עם שותפים אחרים לפקקים, באותה המדינה עם אותן שלוליות מוכרות, ממשיכה קדימה, בעיקר מקשיבה. יש לי אמא, זו האישה שלך, מאז השיר הזה הוא שיר הלכת שלי. אחרי הכל, חבר למין מסע כזה בחורף כבר חסר לי. לירון זורמן, חולון. "ניסע ניסע אולי נגיע עד מחר\ אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים\ לא נגיע לארץ חדשה"
זה לא קשור ל-
