הנה ליל העשרים.
יהושוע סובול: "ליל העשרים" נחמה: את מתחילה להרשות לעצמך בזמן האחרון יותר מדי. שפרה ואני נלחמות בשיניים ובציפורניים כדי להוכיח לבחורים שאנחנו הבחורות, לא נופלות מהם בכלום. שאנחנו יכולות לעבוד במכוש בדיוק כמוהם. ואת חושבת שזה קל לנו? את חושבת שקל לי לחפור בורות ולנפץ אבנים? או שזה קל לשפרה? ובזמן שאנחנו הורגות את עצמנו במלחמה על מעמד הבחורה בקבוצה, את הולכת ומצדיקה במין חוסר אכפתיות כזאת את כל השטויות שעקיבא ונפתלי מצטטים נגד המין החלש. את מתחשבת בנו בכלל? את חוזרת לך בארבע לפנות בוקר מההרפתקאות שלך, וכשאנחנו קורעות את עצמנו ממזרני הקש בחמש וחצי עם ידיים פצועות וגוף כואב, אז לגברת יש איזה כאבי ראש מסתוריים, איזה חולשות מסתוריות. איזו עייפות מסתורית כזאת, איזה הרגשות לא טובות. מה את חושבת לך? איך את מרשה לעצמך למצוא כל מיני תירוצים כדי להשתמט מהקימה בבוקר? מהעבודה? וזה עוד לא כלום! כשאנחנו מביאות לה את האוכל לאוהל, לנסיכה בעלת מורת הרוח המסתורית, אוכל שאנחנו חוסכות מפינו, אז מה היא עושה? נותנת את הגבינה ואת הביצים למפיסטו, לחתול. ועוד יש לה עזות-מצח להסביר בחיוך הנחמד שלה: אין לי תיאבון לאוכל הזה. מה היא רוצה למשל? אפרסק. אפרסק תביאו לה... או כרוב כבוש עם נקניקיות פרנקפורט... את חסרת אחראיות. את חושבת שאת נמצאת בבית-בובות, או מה? לא שלחתי לך את זה כבר..?