תקשורת עם עצמי.
הייתי במיטה ואספתי אל עצמי אור, הפצתי אותו בעני רוחי לכל מקום (זה לווה בהרגשה הפיזית הרגילה שקוראת בכל פעם שאני עושה את זה, כאילו אני נטען בחמצן ועומד להתפוצץ מרוב אנרגיה) החלטתי לתת לטבע הגבוה יותר שלי לצאת החוצה, להתחיב לו, לתת לניסים להתרחש אם יהיה צורך. דחף פיתאומי גרם לי לצאת מהמיטה, לפתוח את המחשב ואת Word. אני מביא כאן את ההתכתבות שלי עם עצמי, בין אני ה"רגיל" לחלק הגבוה יותר. דרך אגב, האגו ניסה להתערב מדי פעם ולהוסיף תוספות משלו. (אני יודע שהאגו הוא הקול הראשון והקולני יותר ששומעים. מה שבאמת בא מבפנים בא בדרך כלל בצורה שקטה ועדינה יותר) ניסיתי לשמור את התקשורת הזו נקייה כמה שיותר. אני לא בטוח לגבי ניסוחים מסויימים. לדוגמא המשפט "מה שהיה הוא לא מה שיהיה" שכתבתי. דחף פנמי הורה לי לשנות אותו ל "מה שהיה הוא מה שיהיה" אבל בדיעבד, אני רואה שמשום מה הוא לא שונה. אני מביא לכאן את התקשורת כלשונה. ש:- שאלה שלי. ת:- תשובה, גם שלי, אבל ממקום אחר קצת. "ש: מה עכשיו? ת: מה שהיה הוא לא שיהיה. לשאת את עוצמתך כפי שהיה בנסתר, אך הפעם בגלוי, חף מכל דרמה וקושי. ש: איך? ת: מצא את הדרך שלך, הא לא כה רחוקה ממך, אף שבה עדיין לא נגעת. ש: מה עם אתגרים. ת: מה איתם? ש: הם יגברו? הם ישתנו? ת: איך אתגרים יגעו במהותך? הם רק ישפיעו על מה שמסביב. ש: מה עם החיים הפיזיים, היום יומיים? ת: הם ישתנו כמעה. שינוי החל כבר לקרוא. ש: כיצד אני יכול למלא טוב יותר את יעודי? ת: הדרך מעורפלת. הנח לעצמך למצוא אותה בערפל, שם מצוי ייעודך, להבהיר את מה שמעורפל, לא לברוח למקומות הבהירים יותר. ש: זה אמיתי ת: כן. ש: הוראה? ת: גם. התחלת איתה, זו תהיה חלק מדרכך. ש: מה יהיה בהמשך? ת: (לא התקבלה תשובה) ש: מה הדרך לריפוי? ת: הריפוי האמיתי נמצא כבר בלב. הוא שמחה, קלילות, קבלה, אהבה, התחברות מחדש לרגשות, גם הכואבים שבהם. כשיפתח הלב ויטוהר מבפנים, יטוהר גם הגוף. חוסן בא עם אושר, אומץ עם הכרה." לכאורה לא היה כאן משהוא שלא ידעתי, אך הפעם זה בא כמסר אישי. מה אתם אומרים? היה או לא היה?
הייתי במיטה ואספתי אל עצמי אור, הפצתי אותו בעני רוחי לכל מקום (זה לווה בהרגשה הפיזית הרגילה שקוראת בכל פעם שאני עושה את זה, כאילו אני נטען בחמצן ועומד להתפוצץ מרוב אנרגיה) החלטתי לתת לטבע הגבוה יותר שלי לצאת החוצה, להתחיב לו, לתת לניסים להתרחש אם יהיה צורך. דחף פיתאומי גרם לי לצאת מהמיטה, לפתוח את המחשב ואת Word. אני מביא כאן את ההתכתבות שלי עם עצמי, בין אני ה"רגיל" לחלק הגבוה יותר. דרך אגב, האגו ניסה להתערב מדי פעם ולהוסיף תוספות משלו. (אני יודע שהאגו הוא הקול הראשון והקולני יותר ששומעים. מה שבאמת בא מבפנים בא בדרך כלל בצורה שקטה ועדינה יותר) ניסיתי לשמור את התקשורת הזו נקייה כמה שיותר. אני לא בטוח לגבי ניסוחים מסויימים. לדוגמא המשפט "מה שהיה הוא לא מה שיהיה" שכתבתי. דחף פנמי הורה לי לשנות אותו ל "מה שהיה הוא מה שיהיה" אבל בדיעבד, אני רואה שמשום מה הוא לא שונה. אני מביא לכאן את התקשורת כלשונה. ש:- שאלה שלי. ת:- תשובה, גם שלי, אבל ממקום אחר קצת. "ש: מה עכשיו? ת: מה שהיה הוא לא שיהיה. לשאת את עוצמתך כפי שהיה בנסתר, אך הפעם בגלוי, חף מכל דרמה וקושי. ש: איך? ת: מצא את הדרך שלך, הא לא כה רחוקה ממך, אף שבה עדיין לא נגעת. ש: מה עם אתגרים. ת: מה איתם? ש: הם יגברו? הם ישתנו? ת: איך אתגרים יגעו במהותך? הם רק ישפיעו על מה שמסביב. ש: מה עם החיים הפיזיים, היום יומיים? ת: הם ישתנו כמעה. שינוי החל כבר לקרוא. ש: כיצד אני יכול למלא טוב יותר את יעודי? ת: הדרך מעורפלת. הנח לעצמך למצוא אותה בערפל, שם מצוי ייעודך, להבהיר את מה שמעורפל, לא לברוח למקומות הבהירים יותר. ש: זה אמיתי ת: כן. ש: הוראה? ת: גם. התחלת איתה, זו תהיה חלק מדרכך. ש: מה יהיה בהמשך? ת: (לא התקבלה תשובה) ש: מה הדרך לריפוי? ת: הריפוי האמיתי נמצא כבר בלב. הוא שמחה, קלילות, קבלה, אהבה, התחברות מחדש לרגשות, גם הכואבים שבהם. כשיפתח הלב ויטוהר מבפנים, יטוהר גם הגוף. חוסן בא עם אושר, אומץ עם הכרה." לכאורה לא היה כאן משהוא שלא ידעתי, אך הפעם זה בא כמסר אישי. מה אתם אומרים? היה או לא היה?
