תקראו
היי אני רוצה להביא בפניכם דעה קצת שונה, הדעה היא לא שלי אלא לקוחה מתוך ספר אבל מתאימה מאד למצב שלנו היא לקוחה מתוך הספר ``לחזור ויהי מה`` של מעוז חביב על ילד שמשפחתו עברה לאמריקה. לפניכם דבריו של יונתן פז בן ה-14 בפני כיתה של יהודים אמריקאים שנת 1972 כשנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בבקשה אל תמחקו את ההודעה שלי היא חשובה מאד וגם אני עבדתי עליה הרבה הקטע יבוא בכמה חלקים, אני אשמח לקבל תגובות (עינייניות) אם כן, נתחיל: ``... - ובאשר לארצנו, לארץ-ישראל, זוהי הארץ שלנו - האחת והיחידה! תמיד הייתה , ותמיד תהייה. אין מקום אחר בעולם שאנחנו יכולים לומר עליו כך. ואם כבר הזכרתם אלפיים שנה, אז גם במשך אלפיים שנות גלות כשלא היינו בה ממש, היא נשארה שלנו, בליבנו, באמונתנו! חלמנו עליה ועל שובנו אליה יום יום, משך כל אותן אלפי שנים- ``אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני``. - ואני רוצה להגיד לכם דבר נוסף שאותו אינכם יודעים בוודאי: תמיד, כאשר אנחנו, היהודים , חיינו ושלטנו בארצנו- היא פרחה. ותמיד כאשר גירשו אותנו משם- היא שממה.רק אנחנו נלחמנו כדי לחיות בה! רק אנחנו אהבנו אותה וראינו אותה כמולדתינו, כארצנו. אף כובש אחר לא ראה אותה כארצו, כביתו. לאחר כל כיבוש הפכה לחלק ממקום אחר וזהו-זה. גברו בה השממון וההזנחה , ואנו, היהודים, היינו אלה שהמשכנו לחלום עליה ועל גאולתה. - הנה קצת היסטוריה ! בעת הכיבוש הרומי , החריב הקיסר אדריאנוס בארץ- ישראל תשע מאות וחמישים כפרים יהודיים , וחמישים ערים! כך- הודיע באגרתו לסנט ברומא- עלה בידו לשבור סוף- סוף את מרד שלושת מיליון תושביה היהודים של ארץ-ישראל. זה לא הלך לו קל, כלל לא! אבל, שימו לב! זהו קיסר רומאי שמוסר כמה יהודים היו בארץ, בתקופת הכיבוש הרומי. ןאז, אחרי אלף ושמונה מאות שנה, כשחזרו החלוצים היהודים לארצם, והם לא היו היהודים הראשונים שחזרו, כי בירושלים היה בימים ההם רוב של יהודים , ובכן, אז הם מצאו ארץ עזובה ומוזנחת, זרועה ביצות ומוכת קדחת, שבקושי הצליחו להתקיים בה מאתיים אלף תושביה!!! נכון, הם היו ברובם ערבים אבל לא `נושאי דגל פלשתינה`, אלא ,אריסים מסכנים, שחיו תחת שלטון זרים, ולא חלמו כלל על מדינה משלהם, כי לכל היותר הם ראו עצמם כחלק מסוריה. המשך יבוא
היי אני רוצה להביא בפניכם דעה קצת שונה, הדעה היא לא שלי אלא לקוחה מתוך ספר אבל מתאימה מאד למצב שלנו היא לקוחה מתוך הספר ``לחזור ויהי מה`` של מעוז חביב על ילד שמשפחתו עברה לאמריקה. לפניכם דבריו של יונתן פז בן ה-14 בפני כיתה של יהודים אמריקאים שנת 1972 כשנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בבקשה אל תמחקו את ההודעה שלי היא חשובה מאד וגם אני עבדתי עליה הרבה הקטע יבוא בכמה חלקים, אני אשמח לקבל תגובות (עינייניות) אם כן, נתחיל: ``... - ובאשר לארצנו, לארץ-ישראל, זוהי הארץ שלנו - האחת והיחידה! תמיד הייתה , ותמיד תהייה. אין מקום אחר בעולם שאנחנו יכולים לומר עליו כך. ואם כבר הזכרתם אלפיים שנה, אז גם במשך אלפיים שנות גלות כשלא היינו בה ממש, היא נשארה שלנו, בליבנו, באמונתנו! חלמנו עליה ועל שובנו אליה יום יום, משך כל אותן אלפי שנים- ``אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני``. - ואני רוצה להגיד לכם דבר נוסף שאותו אינכם יודעים בוודאי: תמיד, כאשר אנחנו, היהודים , חיינו ושלטנו בארצנו- היא פרחה. ותמיד כאשר גירשו אותנו משם- היא שממה.רק אנחנו נלחמנו כדי לחיות בה! רק אנחנו אהבנו אותה וראינו אותה כמולדתינו, כארצנו. אף כובש אחר לא ראה אותה כארצו, כביתו. לאחר כל כיבוש הפכה לחלק ממקום אחר וזהו-זה. גברו בה השממון וההזנחה , ואנו, היהודים, היינו אלה שהמשכנו לחלום עליה ועל גאולתה. - הנה קצת היסטוריה ! בעת הכיבוש הרומי , החריב הקיסר אדריאנוס בארץ- ישראל תשע מאות וחמישים כפרים יהודיים , וחמישים ערים! כך- הודיע באגרתו לסנט ברומא- עלה בידו לשבור סוף- סוף את מרד שלושת מיליון תושביה היהודים של ארץ-ישראל. זה לא הלך לו קל, כלל לא! אבל, שימו לב! זהו קיסר רומאי שמוסר כמה יהודים היו בארץ, בתקופת הכיבוש הרומי. ןאז, אחרי אלף ושמונה מאות שנה, כשחזרו החלוצים היהודים לארצם, והם לא היו היהודים הראשונים שחזרו, כי בירושלים היה בימים ההם רוב של יהודים , ובכן, אז הם מצאו ארץ עזובה ומוזנחת, זרועה ביצות ומוכת קדחת, שבקושי הצליחו להתקיים בה מאתיים אלף תושביה!!! נכון, הם היו ברובם ערבים אבל לא `נושאי דגל פלשתינה`, אלא ,אריסים מסכנים, שחיו תחת שלטון זרים, ולא חלמו כלל על מדינה משלהם, כי לכל היותר הם ראו עצמם כחלק מסוריה. המשך יבוא