תקראו תקראו
- פותח הנושא דיבבלעס1
- פורסם בתאריך
העתק/הדבק
מכתב עצוב מנערה בת 18 שהתאבדה….
אני מסופקת אם יהיה אדם שיקרא את הדברים האלה כי אם לא עניינתי אתכם בחיי אין סיבה שבמותי תגלו עניין.
אבל אני כן כותבת כדי שאם בכל זאת יהיה אדם שיקרא אולי תצמח מזה תועלת ושידע להיות רגיש לזולת ואולי למנוע מקרי התאבדות בעולם.
מאחר ואני משאירה את המכתב בכמה עותקים ובכמה מקומות אני כותבת על עצמי כדי שהקוראים יבינו על מה מדובר.
נולדתי לפני 18 שנה ולמעשה אין למאורע הזה כל משמעות.
כמו שגדל עץ סרק על האדמה ואין משמעות להיוולדו. לא, זו לא דוגמא טובה, על העץ חושבים חובבי הטבע ומטפחים אותו.
כמו אויר שנושב. גם זו בעצם לא דוגמא טובה כי האויר נותן חיות ובני אדם יודעים שבלעדיו אי אפשר לנשום.
טוב אז אין דוגמא כי בעצם אין דבר בעולם שהוא לא תועלתי ולא כלום כמוני.
גדלתי בפנימיה כי מי שילד אותי לא היה כשיר לגדל אותי (וכאן אני פונה אל הרשויות פניה
שאין מי שיקרא אותה ויטפל בה: הפסיקו להשיא כל זוג שהגיע לגיל המתאים. בני אדם הם לא חיות! אי אפשר לאפשר לכל זוג להביא ילדים שיצמחו כמו עשבי בר בלי דאגה ואכפתיות ויהיו זרוקים באיזה מוסד. הרווחה מטפלת בנו- איזה תחליף מגוחך למשפחה חמה… עדיף לא לבוא בכלל לעולם מאשר לגדול בצל רחמי הבריות, טוב לא בזה אאריך למרות שיש לי המון והסיבה היא שאני יודעת שלא יהיה מי שיקרא את הדברים אז עדיף לי לנצור אותם עד הקבר כמו שעשיתי עד היום בכל מחשבה שלי).
בחברה הייתי ילדה שקטה ומופנמת. אף אחד לא דיבר איתי כי לא יזמתי שיחה לעולם.
לא עשיתי שום רע, לא הרגתי אפילו זבוב, רק מה, כמו שלא מדברים עם הרצפה כי היא לא עונה, לא ראו צורך לדבר איתי. אבל הבדל אחד יש, הרצפה לא מרגישה שרומסים אותה, שדורכים עליה, ואני בניגוד למה שאתם חושבים, כן נבראתי עם לב ועם נשמה והרגשתי הכל. והדריכות והרמיסות לא היו רבות כי כשהם היו הרגשתי שווה משהו גם אם נבזה אבל העיקר לא להיות כלום. מה שהיה תמיד זה התעלמות. התעלמות מעצם קיומי התעלמות מכל דבר שקשור אלי.
הצוות עשה הכל לספק לי את צרכי הגשמיים, היה לי אוכל, היו לי בגדים, אבל מה אני צעצוע? זה רק מה שאני צריכה? טוב אני לא מאשימה אותם, הם שאלו אותי תמיד מה שלומי ואיך אני מרגישה אבל כשעניתי משהו כמו בסדר הם הסתפקו בזה והלכו. אף אחד לא התעניין בי באמת, לא חשב שיש לי נשמה שחיה וכמהה לטיפת יחס, לקצת חום ואהבה.
הפסיכולוגית של הפנימיה תמיד ספרה לאם בית שאני לא בעייתית ושאני לא צריכה שיחות ובאמת, למה שאצטרך? אליה נקראו רק הבנות הבעייתיות שעושות בלאגנים ואילו אני, שקטה שכמוני, לא עושה שום דבר רע אז למה צריך לטפל בי?!
לבית הספר הגעתי, בבית הספר למדתי וקיבלתי ציונים ממוצעים אז גם שם לא היתה סיבה לתת לי תשומת לב. היתה ילדה שניסתה להתחבר אלי כשהייתי ביסודי אבל כששמעתי אותה אומרת לחברות שצריך לקרב אותי הלכתי לבכות בצד ומאז ברחתי ממנה. אולי זה מוזר שילדה ללא אופי כמוני מרגישה גאוה וסולדת מרחמים, אבל אני בתוך תוכי הרגשתי מיוחדת, הרגשתי שיש לי שכל ושיש לי הרבה רגישות וחכמת חיים. כן, נכון, היא לא הועילה לאף אחד, אבל היא פיעמה בתוכי.
גדלתי, התחלנו כנערות להתלבש, להתגנדר ולנסות ללכוד את תשומת לב הבחורים, חשבתי שאולי כאן יאיר לי המזל, הייתי מתלבשת והולכת עם חברותי, בצד לידם. היינו יושבות על חוף הים ותמיד הייתי מוצאת את עצמי לבד יושבת ומנגבת את דמעותי.
הוי, דמעות, זו המתנה שנתנה לי, הייתי משתמשת בה הרבה והיא לעולם לא תמה עד ליום הזה שיבשתי, אני כבר לא צריכה לבכות כי אני עוד מעט מסתלקת מהעולם הזה והופכת לכלום אמיתי רק בלי נשמה בפנים, בלי לב שירגיש שזה רע להיות כלום, בלי נפש שתחוש באומללות הגוף שהיא נושאת.
אני עומדת מול הראי ומנסה לחשוב לעצמי, האם אני מכוערת? לא, ברור לי שלא. יש לי עיניים חומות גדולות (ומלאות עצב), יש לי פרצוף קטן (ונוגה). האם אני יפה? גם לא, אני רגילה. אני בודקת שוב ורואה גוש של עצב, האם הבחורים לא ראו אותי, האם גם בעיני מי שלא מכיר אותי אני נראית כלום? אני לא יודעת את התשובה, אבל אני יודעת שעד עצם הזה לא היה מי שפנה אלי, שניסה ללכוד את מבטי, שניסה להתקרב אלי ולשהות במחיצתי.
לפני שנה וחצי עברתי לפנימיה אחרת וגם שם הייתי כאבן שאין לה הופכין, המנהלת של המקום חביבה מאד אבל היא גם כנראה חושבת שבזה שהראתה לי את המקום ושיננה באוזני את הכללים, תם תפקידה עד לרגע בו תיקרא לגעור בי על מעשה רע שעשיתי, דבר שכמובן לא קרה…
בשבוע האחרון ישנתי המון, לא היה לי למה לקום, לצבא אני כבר לא אלך כי למה לי להתחיל שוב מערכת חדשה של ציפיות ואכזבות, אין לי כח לזה. בשביל התחלה חדשה צריך כוחות ועידוד ואת אלה מעולם לא קיבלתי.
אני הולכת, הולכת לי, מסתלקת מעולמכם, לעולם לא תרגישו בחסרוני כשם שלא הרגשתם בהיותי, אבל אולי, אולי בדבר אחד כן אצליח להועיל וזה רק אם יעזור ה' ומכתבי יגיע לידיים הנכונות.
הביטו תמיד לצידכם אולי יש ילדים וילדות כמוני בעלי נפש שוטטת דם.
זכרו שהשקטים אינם שקטים גם מבפנים וגם בתוכם פועם לב כמו שלכם.
ואם גרמתי ליצור כמוני בעולם שיצור אנושי יתייחס אליו, והיה זה שכרי.
שלום
מכתב עצוב מנערה בת 18 שהתאבדה….
אני מסופקת אם יהיה אדם שיקרא את הדברים האלה כי אם לא עניינתי אתכם בחיי אין סיבה שבמותי תגלו עניין.
אבל אני כן כותבת כדי שאם בכל זאת יהיה אדם שיקרא אולי תצמח מזה תועלת ושידע להיות רגיש לזולת ואולי למנוע מקרי התאבדות בעולם.
מאחר ואני משאירה את המכתב בכמה עותקים ובכמה מקומות אני כותבת על עצמי כדי שהקוראים יבינו על מה מדובר.
נולדתי לפני 18 שנה ולמעשה אין למאורע הזה כל משמעות.
כמו שגדל עץ סרק על האדמה ואין משמעות להיוולדו. לא, זו לא דוגמא טובה, על העץ חושבים חובבי הטבע ומטפחים אותו.
כמו אויר שנושב. גם זו בעצם לא דוגמא טובה כי האויר נותן חיות ובני אדם יודעים שבלעדיו אי אפשר לנשום.
טוב אז אין דוגמא כי בעצם אין דבר בעולם שהוא לא תועלתי ולא כלום כמוני.
גדלתי בפנימיה כי מי שילד אותי לא היה כשיר לגדל אותי (וכאן אני פונה אל הרשויות פניה
שאין מי שיקרא אותה ויטפל בה: הפסיקו להשיא כל זוג שהגיע לגיל המתאים. בני אדם הם לא חיות! אי אפשר לאפשר לכל זוג להביא ילדים שיצמחו כמו עשבי בר בלי דאגה ואכפתיות ויהיו זרוקים באיזה מוסד. הרווחה מטפלת בנו- איזה תחליף מגוחך למשפחה חמה… עדיף לא לבוא בכלל לעולם מאשר לגדול בצל רחמי הבריות, טוב לא בזה אאריך למרות שיש לי המון והסיבה היא שאני יודעת שלא יהיה מי שיקרא את הדברים אז עדיף לי לנצור אותם עד הקבר כמו שעשיתי עד היום בכל מחשבה שלי).
בחברה הייתי ילדה שקטה ומופנמת. אף אחד לא דיבר איתי כי לא יזמתי שיחה לעולם.
לא עשיתי שום רע, לא הרגתי אפילו זבוב, רק מה, כמו שלא מדברים עם הרצפה כי היא לא עונה, לא ראו צורך לדבר איתי. אבל הבדל אחד יש, הרצפה לא מרגישה שרומסים אותה, שדורכים עליה, ואני בניגוד למה שאתם חושבים, כן נבראתי עם לב ועם נשמה והרגשתי הכל. והדריכות והרמיסות לא היו רבות כי כשהם היו הרגשתי שווה משהו גם אם נבזה אבל העיקר לא להיות כלום. מה שהיה תמיד זה התעלמות. התעלמות מעצם קיומי התעלמות מכל דבר שקשור אלי.
הצוות עשה הכל לספק לי את צרכי הגשמיים, היה לי אוכל, היו לי בגדים, אבל מה אני צעצוע? זה רק מה שאני צריכה? טוב אני לא מאשימה אותם, הם שאלו אותי תמיד מה שלומי ואיך אני מרגישה אבל כשעניתי משהו כמו בסדר הם הסתפקו בזה והלכו. אף אחד לא התעניין בי באמת, לא חשב שיש לי נשמה שחיה וכמהה לטיפת יחס, לקצת חום ואהבה.
הפסיכולוגית של הפנימיה תמיד ספרה לאם בית שאני לא בעייתית ושאני לא צריכה שיחות ובאמת, למה שאצטרך? אליה נקראו רק הבנות הבעייתיות שעושות בלאגנים ואילו אני, שקטה שכמוני, לא עושה שום דבר רע אז למה צריך לטפל בי?!
לבית הספר הגעתי, בבית הספר למדתי וקיבלתי ציונים ממוצעים אז גם שם לא היתה סיבה לתת לי תשומת לב. היתה ילדה שניסתה להתחבר אלי כשהייתי ביסודי אבל כששמעתי אותה אומרת לחברות שצריך לקרב אותי הלכתי לבכות בצד ומאז ברחתי ממנה. אולי זה מוזר שילדה ללא אופי כמוני מרגישה גאוה וסולדת מרחמים, אבל אני בתוך תוכי הרגשתי מיוחדת, הרגשתי שיש לי שכל ושיש לי הרבה רגישות וחכמת חיים. כן, נכון, היא לא הועילה לאף אחד, אבל היא פיעמה בתוכי.
גדלתי, התחלנו כנערות להתלבש, להתגנדר ולנסות ללכוד את תשומת לב הבחורים, חשבתי שאולי כאן יאיר לי המזל, הייתי מתלבשת והולכת עם חברותי, בצד לידם. היינו יושבות על חוף הים ותמיד הייתי מוצאת את עצמי לבד יושבת ומנגבת את דמעותי.
הוי, דמעות, זו המתנה שנתנה לי, הייתי משתמשת בה הרבה והיא לעולם לא תמה עד ליום הזה שיבשתי, אני כבר לא צריכה לבכות כי אני עוד מעט מסתלקת מהעולם הזה והופכת לכלום אמיתי רק בלי נשמה בפנים, בלי לב שירגיש שזה רע להיות כלום, בלי נפש שתחוש באומללות הגוף שהיא נושאת.
אני עומדת מול הראי ומנסה לחשוב לעצמי, האם אני מכוערת? לא, ברור לי שלא. יש לי עיניים חומות גדולות (ומלאות עצב), יש לי פרצוף קטן (ונוגה). האם אני יפה? גם לא, אני רגילה. אני בודקת שוב ורואה גוש של עצב, האם הבחורים לא ראו אותי, האם גם בעיני מי שלא מכיר אותי אני נראית כלום? אני לא יודעת את התשובה, אבל אני יודעת שעד עצם הזה לא היה מי שפנה אלי, שניסה ללכוד את מבטי, שניסה להתקרב אלי ולשהות במחיצתי.
לפני שנה וחצי עברתי לפנימיה אחרת וגם שם הייתי כאבן שאין לה הופכין, המנהלת של המקום חביבה מאד אבל היא גם כנראה חושבת שבזה שהראתה לי את המקום ושיננה באוזני את הכללים, תם תפקידה עד לרגע בו תיקרא לגעור בי על מעשה רע שעשיתי, דבר שכמובן לא קרה…
בשבוע האחרון ישנתי המון, לא היה לי למה לקום, לצבא אני כבר לא אלך כי למה לי להתחיל שוב מערכת חדשה של ציפיות ואכזבות, אין לי כח לזה. בשביל התחלה חדשה צריך כוחות ועידוד ואת אלה מעולם לא קיבלתי.
אני הולכת, הולכת לי, מסתלקת מעולמכם, לעולם לא תרגישו בחסרוני כשם שלא הרגשתם בהיותי, אבל אולי, אולי בדבר אחד כן אצליח להועיל וזה רק אם יעזור ה' ומכתבי יגיע לידיים הנכונות.
הביטו תמיד לצידכם אולי יש ילדים וילדות כמוני בעלי נפש שוטטת דם.
זכרו שהשקטים אינם שקטים גם מבפנים וגם בתוכם פועם לב כמו שלכם.
ואם גרמתי ליצור כמוני בעולם שיצור אנושי יתייחס אליו, והיה זה שכרי.
שלום
הקוסמת הורודה
New member
מאיפה זה?
גמני חושבת שאסור לכל אחד להביא ילדים
רק למי שבאמת יכול לאהוב אותם .לא להביא בגלל נורמה
גמני חושבת שאסור לכל אחד להביא ילדים
רק למי שבאמת יכול לאהוב אותם .לא להביא בגלל נורמה
רונית 1411
New member
כמה נשמות עצובות ובודדות
המשוועות למילה חמה ולתשומת לב
מסתובבות כאן ביננו
והמירוץ המטורף אחרי ההשרדות
לא מאפשר לראות אותן בכלל.
אנחנו חיים מיום ליום
עסוקים בתוך עצמנו ומשפחתנו
ומנותקים מהכלל,
כך שקשה לראות את הבודד והחריג
וגם אי אפשר כל כך לדעת מה נעשה בבית הסמוך,
פעם כולם היו ביחד, היו שכונות
ילדים שיחקו ביחד כשההורים
היו נפגשים בקבוצות גדולות
ויכולת לדעת אם יש בעיה,
היום כל אחד לעצמו, לביתו ולמחשבו...
רונית 1411
New member
צירוף מקרים?
חשבתי על כך,
שהשיר ששמתי בהודעת סוף השבוע
מתאים גם לכאן-
רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
חשבתי על כך,
שהשיר ששמתי בהודעת סוף השבוע
מתאים גם לכאן-
רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
כי יש לנו הגדרות מאוד מסוימות למימוש עצמי
ואושר...
קשה לנו לדמיין אדם שחי חיים פשוטים וצנועים ומממש את עצמו,
קשה לנו לחשוב שאדם שמגיע הביתה ב4 ובשעה 6 יושב ברוגע מול הטלויזיה וצופה במקום להתרוצץ ב30 מקומות ולהעלות לעצמו את הסיכוי למחלות לב וסרטן(מתח הוא אחד הגורמים המרכזיים למחלות הללו שהן השכיחות ביותר כיום ולא סתם...)הוא מאושר ומממש את עצמו...
אז אנחנו מנחילים זאת לילדנו(מי שיש לו ילדים)ובכלל לדור ההמשך
ואני רואה את זה
כל הזמן אומרים "החיים קצרים צריך לנצל אותם" אבל החיים לא כ"כ קצרים,
וחלק מההנאה בחיים היא לנוח, להתרגע ולא לרוץ כל הזמן אחרי הסיפוק הבא שוב ושוב
כי אז סימנו וי אולי
אבל האם באמת נהננו?
ודאי יש אנשים שירימו גבה ויגידו:מה הוא רוצה זה?מה הקשר בין זה לילדה מסכנה שכותבת שבגלל סיפור חייה רוצה להתאבד,
אבל תחשבו אולי תבינו...
ואושר...
קשה לנו לדמיין אדם שחי חיים פשוטים וצנועים ומממש את עצמו,
קשה לנו לחשוב שאדם שמגיע הביתה ב4 ובשעה 6 יושב ברוגע מול הטלויזיה וצופה במקום להתרוצץ ב30 מקומות ולהעלות לעצמו את הסיכוי למחלות לב וסרטן(מתח הוא אחד הגורמים המרכזיים למחלות הללו שהן השכיחות ביותר כיום ולא סתם...)הוא מאושר ומממש את עצמו...
אז אנחנו מנחילים זאת לילדנו(מי שיש לו ילדים)ובכלל לדור ההמשך
ואני רואה את זה
כל הזמן אומרים "החיים קצרים צריך לנצל אותם" אבל החיים לא כ"כ קצרים,
וחלק מההנאה בחיים היא לנוח, להתרגע ולא לרוץ כל הזמן אחרי הסיפוק הבא שוב ושוב
כי אז סימנו וי אולי
ודאי יש אנשים שירימו גבה ויגידו:מה הוא רוצה זה?מה הקשר בין זה לילדה מסכנה שכותבת שבגלל סיפור חייה רוצה להתאבד,
אבל תחשבו אולי תבינו...
זו היתה דוגמה
שלא באה לתאר התנהגות קבועה אלא משהו, בזה שלאדם תהיה יכולת ולגיטימציה גם לנוח ומדי פעם לעסוק בתחביבים ודברים שונים,
בין היתר גם טלויזיה(זה דבר כ"כ רע??)
זה לא האישיו אפשר להחליף את זה בלקרוא ספר...
כן אם אדם יושב שעות מול הטלויזיה זו לא דוגמה טובה כ"כ...
מימוש עצמי זה לעשות דברים שאנחנו אוהבים כמו גם להתקדם לשמור על איזון בין השניים...
ואין לי שום דבר נגד חינוך ביתי...
שלא באה לתאר התנהגות קבועה אלא משהו, בזה שלאדם תהיה יכולת ולגיטימציה גם לנוח ומדי פעם לעסוק בתחביבים ודברים שונים,
בין היתר גם טלויזיה(זה דבר כ"כ רע??)
זה לא האישיו אפשר להחליף את זה בלקרוא ספר...
כן אם אדם יושב שעות מול הטלויזיה זו לא דוגמה טובה כ"כ...
מימוש עצמי זה לעשות דברים שאנחנו אוהבים כמו גם להתקדם לשמור על איזון בין השניים...
ואין לי שום דבר נגד חינוך ביתי...
שבוע טוב.
הנושא הזה קצת מורכב בעיני.
"הרצון לתשומת לב" הוא רצון טבעי , אך הוא צריך איזון.
בעבודה הטיפולית , לפעמים שמים לב שיש מטופלים בקליניקה ש"שואבים" את המטפל.
הם כל כך זקוקים לתשומת לב ולאנרגיה של אנשים אחרים , עד שהם "מרוקנים" את המטפל מכוחות.
כמובן שהדרך היא לאט לאט לגרום להם לעמוד על הרגליים שלהם לבד.
פעמים רבות גם התאבדות היא דרך להשיג תשומת לב (אגב , במיוחד אצל בנות).
רצון לתשומת לב טוב ולגיטימי , הופך לפעמים לתלותיות.
לפעמים דווקא כאשר מספקים את הרצון הזה במלואו משיגים תוצאות הפוכות - שהתלותיות גוברת.
יש צורך לעזור לאדם למצוא את "מקור האנרגיה" הפנימי שלו.
כמובן שזה מורכב מאוד מבחינת מה לעשות ואיך , אין נכון ולא נכון , ופעמים רבות אפשר לטעות.
הנושא הזה קצת מורכב בעיני.
"הרצון לתשומת לב" הוא רצון טבעי , אך הוא צריך איזון.
בעבודה הטיפולית , לפעמים שמים לב שיש מטופלים בקליניקה ש"שואבים" את המטפל.
הם כל כך זקוקים לתשומת לב ולאנרגיה של אנשים אחרים , עד שהם "מרוקנים" את המטפל מכוחות.
כמובן שהדרך היא לאט לאט לגרום להם לעמוד על הרגליים שלהם לבד.
פעמים רבות גם התאבדות היא דרך להשיג תשומת לב (אגב , במיוחד אצל בנות).
רצון לתשומת לב טוב ולגיטימי , הופך לפעמים לתלותיות.
לפעמים דווקא כאשר מספקים את הרצון הזה במלואו משיגים תוצאות הפוכות - שהתלותיות גוברת.
יש צורך לעזור לאדם למצוא את "מקור האנרגיה" הפנימי שלו.
כמובן שזה מורכב מאוד מבחינת מה לעשות ואיך , אין נכון ולא נכון , ופעמים רבות אפשר לטעות.
כי האמפתיה כאן "מובנת מאליה"
הכותבת מחפשת אותה , ומחפשת את תשומת הלב הזו.
בנות מנסות להתאבד פי 2 בנים , אבל בנים מצליחים פי 2 מבנות.
ההסבר הוא שפעמים רבות התאבדות נעשית כדי למשוך תשומת לב.
לפעמים מתן "תשומת לב" לאנשים עם מבנה אישיותי מסוים , זה כמו לתת סם לנרקומן.
(ולפעמים זה בדיוק מה שצריך לעשות - במיוחד אם יש סכנת חיים).
אבל זה מאוד מורכב , לפעמים זה גם "יושב" על איזשהו חסר מהילדות (כמו אצל הכותבת הנ"ל).
הרבה פעמים הרצון לתת ולהציל ולגלות אמפתיה , משרת מניפולציה.
כמטפל נפלתי בזה הרבה פעמים (וסביר להניח שעוד אפול , וזה בסדר) , אבל צריכים להיות מודעים לזה.
הכותבת מחפשת אותה , ומחפשת את תשומת הלב הזו.
בנות מנסות להתאבד פי 2 בנים , אבל בנים מצליחים פי 2 מבנות.
ההסבר הוא שפעמים רבות התאבדות נעשית כדי למשוך תשומת לב.
לפעמים מתן "תשומת לב" לאנשים עם מבנה אישיותי מסוים , זה כמו לתת סם לנרקומן.
(ולפעמים זה בדיוק מה שצריך לעשות - במיוחד אם יש סכנת חיים).
אבל זה מאוד מורכב , לפעמים זה גם "יושב" על איזשהו חסר מהילדות (כמו אצל הכותבת הנ"ל).
הרבה פעמים הרצון לתת ולהציל ולגלות אמפתיה , משרת מניפולציה.
כמטפל נפלתי בזה הרבה פעמים (וסביר להניח שעוד אפול , וזה בסדר) , אבל צריכים להיות מודעים לזה.
snoopytush
New member
זה עניין שלא איזון מן הסתם כמטפל אתה לא יכול
לא לתת תשומת לב בכלל כי עובדה טיפולית זה כולל מתן תשומת לב
אבל אם באמת אתה נתקל בטיפוסים האילו אז כן באיזשהו שלב צריך להציב גבולות
ולא לתת אישור למניפולציה ואולי אפילו להסביר למטופל למה ( למרות שאם זה מטופל אדם אובר רגיש
הוא עלול להעלב אז אולי כל מקרה לגופו כרגיל).
לא לתת תשומת לב בכלל כי עובדה טיפולית זה כולל מתן תשומת לב
אבל אם באמת אתה נתקל בטיפוסים האילו אז כן באיזשהו שלב צריך להציב גבולות
ולא לתת אישור למניפולציה ואולי אפילו להסביר למטופל למה ( למרות שאם זה מטופל אדם אובר רגיש
הוא עלול להעלב אז אולי כל מקרה לגופו כרגיל).
snoopytush
New member
עובדה=עבודה
snoopytush
New member
ראית כבר את הסרטון של הצייר העיוור?
שברתי את הראש איך הוא מצליח לבחור את הצבעים המתיאימים.
זה הגיוני בעיני שהוא יכול לצייר צורות דרך מישוש אבל הצבעים??
הם לא הסבירו את זה בסרטון!
זה נמצא מתחת לשרשור הזה איפה שחני שמה קישור .
שברתי את הראש איך הוא מצליח לבחור את הצבעים המתיאימים.
זה הגיוני בעיני שהוא יכול לצייר צורות דרך מישוש אבל הצבעים??
הם לא הסבירו את זה בסרטון!
זה נמצא מתחת לשרשור הזה איפה שחני שמה קישור .
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.