תקראו את זה.......
אני חדשה בפורום הזה (אני ותיקה בפורום של הארי פוטר), ואני לא ממש יודעת מה אתם חושבים על פאנפיקים. אבל היום, אחרי יומיים של כנס "אייקון" שבו ראיתי כמה וכמה פרקים של באפי (פרקים מדהימים! כמה בכיתי!), ממש התחשק לי לכתוב פאנפיק. זהו פאנפיק הקרוסאובר הראשון שלי, וליתר דיוק- פאנפיק ה"באפי" הראשון שלי. זאת רק ההתחלה שלו, וזה אמור להיות מה שיקרה בפרק האחרון לגמרי של "באפי". אה, וקוראים לי חן, בת 17 מראשל"צ, בכיתה י"ב. ווילו פסעה אל תוך החדר החשוך, מביטה סביבה ביראה. "הלו? מישהו כאן?" היא הבחינה בזווית עינה בצללית הנעה במהירות לכיוונה, וקפצה אחורנית בבהלה. "ווילו?" אמר הקול הנמוך בהפתעה. ווילו הניחה יד על לבה וניסתה להסדיר את נשימתה. "שלום, אנג´ל. חיפשתי אותך." תווי פניו של אנג´ל הוארו באור הנר העדין אשר ווילו החזיקה בידה, שעדיין רעדה קמעה. הוא נראה מודאג. "הכל בסדר? באפי?" ווילו לא הצליחה לעצור את הדמעה שהחלה זולגת על לחייה, מטשטשת את איפור העיניים שלה. היא הנידה בראשה לשלילה. "אתה חייב לחזור לסאנידייל. באפי בצרה, והפעם זה רציני." הבעתו של אנג´ל נעשתה מודאגת אף יותר. "מה קרה לה? היא נפצעה? זה קשור לדון?" ווילו הסתובבה על עקביה ומלמלה, גבה מופנה אליו. "פשוט בוא איתי. היא צריכה אותך עכשיו יותר מתמיד." ווילו התחילה ללכת בצעדים גדולים ומהירים, יוצאת אל הסמטה המוארת באורו קלוש של פנס ישן, מודעת לאנג´ל הצועד אחריה. הוא הגביר את צעדיו והשיג אותה. "למה את לא יכולה לספר לי?" הוא תפס בכתפה ועצר אותה. שפתו התחתונה רעדה, ועיניו הביעו מצוקה תהומית. "אני חייב לדעת." חיוך קטן, עגום, עלה על פניה של ווילו. "אם אתה עדיין אוהב אותה, חזור איתי לסאנידייל." אנג´ל לא חשב פעמיים. הם החלו צועדים במורד הרחוב מבלי להוציא הגה, עד שהגיעו למכוניתה של ווילו. מחזות זוועה חלפו במוחו של אנג´ל כל הדרך לסאנידייל. הוא ראה את באפי מדממת, קטועת ידיים, קבורה 4 מטרים מתחת לערמה של עפר.... כבר יותר משנתיים לא ראה אותה, אך זיכרונה עוד היה טבוע עמוק בתוכו. עיניה העגולות, שפתיה הציוריות, שיערה החלק... הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותה. הכיצד יוכל? הנסיעה נראתה ארוכה מאי פעם. היא עברה בשתיקה מוחלטת, מלבד כמה אנחות אקראיות מפיה של ווילו. ברגע בו גילתה שהאדם היחיד היכול לעזור לבאפי הוא אנג´ל, מיהרה ווילו למכוניתה ונהגה בלי לחשוב. החברה הכי טובה שלה בצרות, והבאת אנג´ל אליה הייתה המעט שיכלה לעשות. היא הרגישה כל כך חסרת אונים. כל כוחותיה כמכשפה, ומכשפה חזקה היא הייתה, לא עזרו לה הפעם.
אני חדשה בפורום הזה (אני ותיקה בפורום של הארי פוטר), ואני לא ממש יודעת מה אתם חושבים על פאנפיקים. אבל היום, אחרי יומיים של כנס "אייקון" שבו ראיתי כמה וכמה פרקים של באפי (פרקים מדהימים! כמה בכיתי!), ממש התחשק לי לכתוב פאנפיק. זהו פאנפיק הקרוסאובר הראשון שלי, וליתר דיוק- פאנפיק ה"באפי" הראשון שלי. זאת רק ההתחלה שלו, וזה אמור להיות מה שיקרה בפרק האחרון לגמרי של "באפי". אה, וקוראים לי חן, בת 17 מראשל"צ, בכיתה י"ב. ווילו פסעה אל תוך החדר החשוך, מביטה סביבה ביראה. "הלו? מישהו כאן?" היא הבחינה בזווית עינה בצללית הנעה במהירות לכיוונה, וקפצה אחורנית בבהלה. "ווילו?" אמר הקול הנמוך בהפתעה. ווילו הניחה יד על לבה וניסתה להסדיר את נשימתה. "שלום, אנג´ל. חיפשתי אותך." תווי פניו של אנג´ל הוארו באור הנר העדין אשר ווילו החזיקה בידה, שעדיין רעדה קמעה. הוא נראה מודאג. "הכל בסדר? באפי?" ווילו לא הצליחה לעצור את הדמעה שהחלה זולגת על לחייה, מטשטשת את איפור העיניים שלה. היא הנידה בראשה לשלילה. "אתה חייב לחזור לסאנידייל. באפי בצרה, והפעם זה רציני." הבעתו של אנג´ל נעשתה מודאגת אף יותר. "מה קרה לה? היא נפצעה? זה קשור לדון?" ווילו הסתובבה על עקביה ומלמלה, גבה מופנה אליו. "פשוט בוא איתי. היא צריכה אותך עכשיו יותר מתמיד." ווילו התחילה ללכת בצעדים גדולים ומהירים, יוצאת אל הסמטה המוארת באורו קלוש של פנס ישן, מודעת לאנג´ל הצועד אחריה. הוא הגביר את צעדיו והשיג אותה. "למה את לא יכולה לספר לי?" הוא תפס בכתפה ועצר אותה. שפתו התחתונה רעדה, ועיניו הביעו מצוקה תהומית. "אני חייב לדעת." חיוך קטן, עגום, עלה על פניה של ווילו. "אם אתה עדיין אוהב אותה, חזור איתי לסאנידייל." אנג´ל לא חשב פעמיים. הם החלו צועדים במורד הרחוב מבלי להוציא הגה, עד שהגיעו למכוניתה של ווילו. מחזות זוועה חלפו במוחו של אנג´ל כל הדרך לסאנידייל. הוא ראה את באפי מדממת, קטועת ידיים, קבורה 4 מטרים מתחת לערמה של עפר.... כבר יותר משנתיים לא ראה אותה, אך זיכרונה עוד היה טבוע עמוק בתוכו. עיניה העגולות, שפתיה הציוריות, שיערה החלק... הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותה. הכיצד יוכל? הנסיעה נראתה ארוכה מאי פעם. היא עברה בשתיקה מוחלטת, מלבד כמה אנחות אקראיות מפיה של ווילו. ברגע בו גילתה שהאדם היחיד היכול לעזור לבאפי הוא אנג´ל, מיהרה ווילו למכוניתה ונהגה בלי לחשוב. החברה הכי טובה שלה בצרות, והבאת אנג´ל אליה הייתה המעט שיכלה לעשות. היא הרגישה כל כך חסרת אונים. כל כוחותיה כמכשפה, ומכשפה חזקה היא הייתה, לא עזרו לה הפעם.
