תקיעות בחיים
טוב, נראה לי אחריי כמה זמן פה כדאיי שגם אני אשתף קצת
אני אתן לכם קצת רקע:
כבר מילדות הייתי ילד שקט ומופנם, מאוד היה לי קשה לשבת ולהינות מחברת אנשים אחרים
או ליזום תקשורת בכוחות עצמי
הקושי שלי היה ניכר בצורה בולטת וההורים שלי התחילו לשלוח אותי לכל מיניי טיפולים
אף אחד מהם לא הצליח ממש לעזור לי ואף אחד לא ממש הצליח ממש לאבחן במדויק מה יש לי (חוץ מהשארה של איזו מישהי שיש לי סוג של בעיית קשב וריכוז שגורמת לי להתכנס בתוך עצמי אף אחד לא העלה רעיון אחר).
מאז עברתי המון מסגרות שבכולן חוויתי בעיות חברתיות והייתי צריך כל הזמן להסביר את עצמי ולהוכיח את עצמי בשביל שידברו איתי קצת (אני לא מדבר על מפגשים חברתיים ומערכות יחסים כי כאלו בכלל לא היו בתקופת הילדות).
בקיצור, ילדות לא ממש הייתה לי, לפחות לא כזאת שהייתי רוצה
ואחריי הצבא (שגם שם מאוד היה קשה לי) הרגשתי שאני בא לעולם בלי שום כלי
כיום אני בן 25, הרבה יותר פתוח וחברותי
יש לי חברים, יש לי עבודה שאני אוהב וחוויתי מערכת יחסים אחת שהפקתי ממנה הרבה
אבל עדיין, יש דברים שאני מרגיש שאני פשוט תקוע מלבצע אותם.
רציתי ללמוד לימודים אקדמים השנה והתחלתי ללכת לימים פתוחים וראיונות וכשראיתי את כל האנשים שם
והמראיינים שרצו שאני אספר על החיים שלי וכל מיניי שאלות על "איך היית בבית ספר?" "איך חווית את הילדות?" ו"מה עשית בצבא?"
הרגשתי שאני לא יכול להציג להם את החיים שלי בצורה שתיראה להם טובה, פשוט קפאתי וכשאני חושב על זה עשיתי הכל כדיי שלא יקבלו אותי, קיבלתי רגליים קרות.
בנוסף אני מאוד רוצה לעזוב כבר את הבית של אמא שלי ולמצוא לי מקום שקט משלי
וגם בקטע הזה אני מרגיש קושי לגשת, אני לא מרגיש שיש מישהו שעוזר לי.
אמא שלי לא במצב לעזור לי ולמען האמת אני מאמין שהיא לא חושבת ואיי פעם חשבה שאני אצליח להסתדר לבד (בגלל זה אנחנו לא כלכך מסתדרים)
ואבא שלי גר מחוץ לבית והיכולת שלו לעזור לי מוגבלת.
ויש גם את העניין החברתי שכמעט כל פעם שאני פוגש מישהו בסביבות גילי אני שומע שהוא חווה המון חוויות בחיים שלו כמו תפקיד משמעותי בצבא, טיול ארוך עם חברים, כל מיניי חוויות מיניות, דברים שאני לא חוויתי ואז אני שוב קופא והאינטראקציה הופכת מוזרה
אני לא רוצה כמו חברים רבים שלי להכנע לאופציה של דיור מוגן, אופציה שכמה שהיא נותנת להם גם מגבילה אותם בהמון דברים
אני רוצה להיות בכוחות עצמי וסוף סוף להתחיל את החיים שלי בתור בוגר אבל משהו מונע ממני להשאיר את אותו ילד דחוי מאחור
הוא תמיד צץ
טוב, נראה לי אחריי כמה זמן פה כדאיי שגם אני אשתף קצת
אני אתן לכם קצת רקע:
כבר מילדות הייתי ילד שקט ומופנם, מאוד היה לי קשה לשבת ולהינות מחברת אנשים אחרים
או ליזום תקשורת בכוחות עצמי
הקושי שלי היה ניכר בצורה בולטת וההורים שלי התחילו לשלוח אותי לכל מיניי טיפולים
אף אחד מהם לא הצליח ממש לעזור לי ואף אחד לא ממש הצליח ממש לאבחן במדויק מה יש לי (חוץ מהשארה של איזו מישהי שיש לי סוג של בעיית קשב וריכוז שגורמת לי להתכנס בתוך עצמי אף אחד לא העלה רעיון אחר).
מאז עברתי המון מסגרות שבכולן חוויתי בעיות חברתיות והייתי צריך כל הזמן להסביר את עצמי ולהוכיח את עצמי בשביל שידברו איתי קצת (אני לא מדבר על מפגשים חברתיים ומערכות יחסים כי כאלו בכלל לא היו בתקופת הילדות).
בקיצור, ילדות לא ממש הייתה לי, לפחות לא כזאת שהייתי רוצה
ואחריי הצבא (שגם שם מאוד היה קשה לי) הרגשתי שאני בא לעולם בלי שום כלי
כיום אני בן 25, הרבה יותר פתוח וחברותי
יש לי חברים, יש לי עבודה שאני אוהב וחוויתי מערכת יחסים אחת שהפקתי ממנה הרבה
אבל עדיין, יש דברים שאני מרגיש שאני פשוט תקוע מלבצע אותם.
רציתי ללמוד לימודים אקדמים השנה והתחלתי ללכת לימים פתוחים וראיונות וכשראיתי את כל האנשים שם
והמראיינים שרצו שאני אספר על החיים שלי וכל מיניי שאלות על "איך היית בבית ספר?" "איך חווית את הילדות?" ו"מה עשית בצבא?"
הרגשתי שאני לא יכול להציג להם את החיים שלי בצורה שתיראה להם טובה, פשוט קפאתי וכשאני חושב על זה עשיתי הכל כדיי שלא יקבלו אותי, קיבלתי רגליים קרות.
בנוסף אני מאוד רוצה לעזוב כבר את הבית של אמא שלי ולמצוא לי מקום שקט משלי
וגם בקטע הזה אני מרגיש קושי לגשת, אני לא מרגיש שיש מישהו שעוזר לי.
אמא שלי לא במצב לעזור לי ולמען האמת אני מאמין שהיא לא חושבת ואיי פעם חשבה שאני אצליח להסתדר לבד (בגלל זה אנחנו לא כלכך מסתדרים)
ואבא שלי גר מחוץ לבית והיכולת שלו לעזור לי מוגבלת.
ויש גם את העניין החברתי שכמעט כל פעם שאני פוגש מישהו בסביבות גילי אני שומע שהוא חווה המון חוויות בחיים שלו כמו תפקיד משמעותי בצבא, טיול ארוך עם חברים, כל מיניי חוויות מיניות, דברים שאני לא חוויתי ואז אני שוב קופא והאינטראקציה הופכת מוזרה
אני לא רוצה כמו חברים רבים שלי להכנע לאופציה של דיור מוגן, אופציה שכמה שהיא נותנת להם גם מגבילה אותם בהמון דברים
אני רוצה להיות בכוחות עצמי וסוף סוף להתחיל את החיים שלי בתור בוגר אבל משהו מונע ממני להשאיר את אותו ילד דחוי מאחור
הוא תמיד צץ
