תקופה שכזו...

דוויץ

New member
תקופה שכזו...

אתם מכירים את התקופה הזו שאתם מרגישים שלא משנה מה תעשו הכל אותו הדבר? כאילו אתם עושים הכל כרגיל אבל אין לכם מטרה כלשהי בחיים? אני רכזת כוח אדם בתפקידי בצה"ל. כל יום אותו הדבר כל יום לריב עם אנשים, מפקדים, חיילים, אזרחים ומי לא. כל יום להיות מול המחשב תשע שעות זה משגע ועד שאתה חוזר הביתה אתה מותש מעייפות וחסר סבלנות. בנוסף לכך, גם עברתי עיר מגורים ואני לא מכירה אף אחד, אחת בעיר הזאת זה קשה מאוד. אז כל הזמן אני לא בבית. יתר על כן, אני גם בשיקום של המערכת יחסים שלי ושל אמי מכיוון שאנו לא מסתדרות ועברנו הרבה משקעים. אנחנו הולכות לטיפול מכיוון שאנו רוצות אחת השנייה אבל זה מאוד קשה, צריך הרבה סבלנות. בקיצור צריך בכל מקום סבלנות בצבא, בבית, בעבודה, עם אנשים. אני פשוט רוצה להתפוצץ ולהוריד את כל העצבים שלי על מישהו לכן אני רבה עם כל אחד שמעיר לי רק הערה לא במקום. ניפרדתי גם מהחבר שלי כאילו נפרדנו אחרי 4 שנים שזה עוד יותר מתסכל מכיוון שההורים לא תמכו. אז פתאום אני לבד. ואני יוצאת כל יום אבל כולם מעוניינים רק בגוף שלי ולא בי ובנשמה שלי. הטלפון שלי מצלצל כל הזמן וזה מה שרציתי כשניפרדתי מחבר שלי אבל פתאום זה כל כך מעצבן ובא לי להעלם ולהתנתק מכולם. לפעמים אני אומרת לעצמי בואי נעבור תאונה ואז ניראה מי יבוא לבקר אותי בבית חולים ולמי יהיה חשובה בחיים?!?!?! אני מתוסכלת, עצובה, עצבנית, חסרת סבלנות, מרגישה שעוד שנייה אני פשוט מתפוצצת מעצבים ומחוסר סבלנות. מרוב עצבים בגוף הגדלתי את כמות המלח שאני אוכלת והתחלתי לעשן סיגריות ואני לא רוצה. לא רוצה בכך. אבל זה איכשהו מרגיע למרות שעומדות לי דמעות בעיניים מכל דבר שמישהו אומר והוא פוגע. זאת אומרת שאני גם עצובה, מדוכאת ומתוסכלת בנוסף לכל. אנא תנו את ייעוצכם ודעתכם מה אני יעשה עם עצמי.
 
מאוד קשה לייעץ

לאדם מה לעשות עם עצמו כשלא מכירים, אבל את צודקת בדבר אחד: יש תקופות כאלה. לפעמים מה שעוזר זה לדעת שאכן זו תקופה ולא תישארי כך לעד לפעמים עוזר לדעת שכשהולכים לטיפול יש תקופות של החמרה לפני שיש שיפור ולפעמים פשוט צריך להרים את הראש מעל לכל הג'יפה מסביב ולהזכיר לעצמך מה את אוהבת - ולדאוג שכל יום לפחות דבר אחד שאת אוהבת יכנס לך לאג'נדה. אפילו בכוח.
 
בהחלט אפשר ליעץ לך לאור היריעה הרחבה שחשפת

כאן.ראיתי שאת מאוד צעירה,ולכן גם ניתן להבין את "גודל המשא" שאת נושאת על כתפייך,קודם כל בתפקידך הצבאי.לגיל הצעיר - יתרונות,אך גם "חסרונות" של צבירת נסיון מגוון אישיותית,דבר היכל להקל בתפקוד במצבי לחץ,כפי שתיארת . עיצה ראשונה - תבני לך "לוח זמנים תפקודי" לעבודתך,כך שכל יום תעשי "פוס" / טיים אווט לרבע שעה / עשרים דק' כל שלוש שעות למשל. בפסק זמן זה תכיני לך "תוכנית פנאי " שתוכלי לבצע באזור עבודתך.לדוגמה - הליכה ספורטיבית מהירה ,קריאת ספר ,תשבץ,פגישת קפה עם עמית מחוץ למשרד וכד'.כלומר - עיסוק שישבור את השגרה הלוחצת.את לא חייבת נון סטופ לעבוד ברצף ללא פסק ! עיצה שניה - אחרי שעות עבודתך - תעשי לך מנהג קבוע לעשות הליכה ספורטיבית מהירה של לפחות 45 דק' - מצויין יהיה על חוף הים או בפארק...-זה משחרר לחצים מצויין,מאוורר,משחרר,מכניס חמצן לריאות / או שתלכי לשחות בקאנטרי או בים - מעולה לשחרור ! עיצה שלישית - נסי בשוטטות באינטרנט למצוא בר שיח / ברת שיח שירצו להיפגש איתך כי לשניכם יש "מטענים לפריקה"
. עיצה רביעית - מעבר לשיחות עם אימך,מצאי לך מטפל / ת פסיכולוגים לשיחות לבד - שם יצאו המשקעים,התסכול...,אך שם גם תקבלי עם הזמן תובנות חדשות לחייך,איך לשפרם,מה גורם לקשיים הנפשיים וכו'. בקיצור,עשי שיעורי בית לעצמך,והתחילי לגוון את חייך בטעמים וצבעים שמעבר לעבודה,אמא,טלפונים...- בהצלחה.
 
למעלה