(ושוב עונה להנאתי אך לא במקום Mist)
לא מרפים מדבר, רק נעשים מודעים יותר ונכנעים לרגע הזה באופן עמוק ושלם יותר, כולל מה שנדרש מאיתנו לעשות במסגרתו.
"התפקידים המזוייפים" הופכים לאנרגיה שימושית, כאשר אין בידם להתבטא דרכנו עוד (אך לא הייתי קורא להם "תפקידים" בכלל, אלא אולי "צורות בלתי-מודעות של אלימות, שאיננה בהכרח מכוּונת או בלתי-מכוּונת").
התפקידים הטבעיים האמיתיים יותר שיש לנו למלא, מתחילים להתבצע על-ידינו באופן מלא יותר, בעודנו נפרדים מהם פנימית. כתוצאה מכך, אנחנו נעשים יעילים מאד בביצועם וכמו כן מתפנית לנו אנרגיה נוספת, שאיננה קשורה אליהם כלל.
אין לנו רק שכבה אחת של תפקידים למלא, אלא אנחנו ממלאים תפקידים רבים ושונים בעת ובעונה אחת, ברבדים השונים של הבריאה. התפקידים יכולים להתמלא על-ידי "שחקנים" אחרים במקומנו, בראש ובראשונה מפני שרוב התפקידים אינם ממולאים כלל באופן אישי, אלא באופן קבוצתי על-ידי אנשים רבים.
אפשר לדמותנו למעין בובה על חוטים, שיש לה מספר מפעילים פוטנציאליים שונים, שכל אחד מהם מחזיק במערכת שונה של חוטים המחוברת אלינו.
ככל שאנחנו מודעים עמוק יותר ובאופן רציף ועקבי יותר, כך המפעיל הגבוה והמיומן ביותר, אם אפשר לכנות את זה ככה, יכול ליטול יותר את הפיקוד, בין אם במקום מפעילים אקראיים, מזדמנים, שמִלאו עד עכשיו את המקום שהופקר בנו ובין אם בנוסף למפעילים אחרים, לגיטימיים, שיכולים עכשיו לבצע את חלקם המדוייק מבלי לפלוש לתחומים אחרים.
ההזדהות שלנו עם המתרחש דרכנו הופכת את כל זה ל"אני", כמובן, כך שבחווייה שלנו זה לא סתם כוחות המנסים לפעול דרכנו, אלא "אנחנו עצמנו". אם פועלות דרכנו רוחות אקראיות, "אנחנו" מפוצלים, מסוכסכים עם עצמנו, עצבניים, בלתי-עקביים וכו', בהתאם לטבע הרוחות. אם פועלים דרכנו כוחות מודעים, "אנחנו" מודעים, מתבוננים מבעד לאדם הזה. בכל מקרה, הבובה היא רק בובה.
.