תפקיד ההורים

[Kalla]

אני בכלל לא מבינה

אמהות שמעירות לאחרים איך לגדל ילדים, אם לקחת או לא לקחת להצגות או לחוגים וכו´. מפריע לי באותה מידה אם הורים מכריחים את הילד ללכת לחוג שהוא לא רוצה להיות בו רק כדי לעשות רושם כמו אם הורים מנסים להגיד שמישהו אחר ששולח את ילדו לחוג לא צריך לעשות את זה. בכל המצבים צריך להסתכל על הילד, מה טוב לו, מה תורם להתפתחותו וגם מסב לו הנאה, ולפעול לפי זה בלי התייחסות להערות "חכמות" של הורים אחרים - שהם יתרכזו בחינוך ובצרכים של ילדיהם שלהם ולא של אחרים. וגם לא אכפת לי מה יגידו אחרים - יש דברים עקרוניים שאני בחיים לא אתפשר עליהם עם הילד שלי. אני מאמינה שבדברים חשובים ועקרוניים מבחינה חינוכית או מוסרית, או אחרת אני חייבת להציב לילד שלי גבולות. אני יודעת שזו לא גישה פופולרית היום, אבל המטרה שלי כאמא זה לא להיות בעלת דעות פופולריות אלא לחנך את ילדיי בצורה שלי אישית נראית כנכונה ביותר. ואם יש הורים אחרים שחושבים שהשיטה שלהם יותר טובה ומתאימה להם - שיפעלו איך שנראה להם. רק שלא יגידו לי איך אני צריכה לפעול. אין דרך אחת נכונה לעשות דברים. כל אחד בוחר את הדרך הנכונה בשבילו ועושה את הטעויות שלו. כך זה היה וכך זה יהיה תמיד.

 

[אפרתש]

להקשיב לאחרים

בדרך כלל, אני מאד מסכימה עם מה שאת כותבת. אני עושה מה שביכולתי לגדל את בתי על סמך דרך חיי, העקרונות שלי, הדברים שאני מאמינה שהם טובים בשבילה. וגם אם יש קצת פספוסים - לא נורא (אז הלכנו לחוג מוסיקה ולא התעמלות, לא אגרום לה כזה נזק). מצד שני, אני חושבת שיש לא מעט הורים שעושים טעויות. ויש איזה סיכוי, שאולי גם אני טועה וכדאי שאלמד מאחרים. אם תראי חברה טובה שמכריחה ילד בן שנתיים ללכת לחוג (סתם אני נטפלת לדוגמא הזו), והוא בוכה וצורח כל הדרך לחוג, ולא משתתף בחוג, האם לא כדאי לדבר איתה? האם לא יהיה כדאי אם היא תקשיב לאחרים? אני לא מדברת על להקשיב לאחרים מתוך רצון להיות פופוליסטית, אלא מתוך רצון ללמוד. שורה תחתונה - אנחנו צריכים לעמוד בלחצים בלתי פוסקים. מגיל אפס כולם יודעים יותר מאיתנו איך לגדל את הילדים שלנו ("קר לו", "חם לו", אסור לו לשכב על הגב", "הוא עוד לא לא הולך? את חייבת לתת לו יד" ...). רוב הזמן, אנחנו צריכים לפתח עור של פיל כדי לעמוד מולם. יחד עם זה, צריך להקשיב, לתת צ´אנס אולי הפעם העצה הזו לא כלכך רעה.

 

[Kalla]

כשאני אומרת לא להתערב

אני מדברת באופן עקרוני. ברור שבתור חברה קרובה, אחות וכו´ את בהחלט יכולה להביע דעה, להפנות תשומת לב אם לדעתך נעשית טעות שפוגעת בילד (וגם לדעת לקבל דעה של מישהו אחר שחושב שאת טועה). אני כל הזמן מקבלת עצות מאמא שלי ומתייעצת עם חברות ואנשים בפורו7ים. אבל קודם כל, בשביל זה צריך להכיר את המצב מקרוב. מה שמקומם אותי שאנשים רואים למשל שאיזה הורה לא לוקח את הילד שלו להצגה שהם לוקחים או להיפך, שולח אותו לחוג שהם לא שולחים. הם לא מכירים ממש מקרוב את המשפחה, את האופי של הילד, מה הוא אוהב, מה מתאים לו. הם משליכים את מה שמתאים להם על המשפחה האחרת וקובעים שבאופן עקרוני ילד לא צריך ללכת לחוג אנגלית בגיל שנתיים או כן חייב לראות איזו הצגה שהבן שלהם רואה. למה? על סמך מה? מה זה בכלל עניינם? ולגבי זה שאנשים זרים יודעים תמיד יותר טוב ממך מה הילד שלך צריך יש לי דוגמא נהדרת. כשבני הקטן רק נולד הוא לא ישן כמעט בכלל ובכה בלי הפסקה. זה היה ממש סיוט עד שיום אחד גיליתי שאם מכסים לו את הפנים עם חיתול זה עוזר לו לפעמים להירדם ויש שקט, אפילו אם זה רק ל- 10 או 20 דקות. אז כשיצאתי איתו החוצה כשהוא ישן בעגלה ומכוסה בחיתול, מיד נגשו אליי כל מיני נשמות טובות עם השאלות המטומטמות: "את בטוחה שהוא נושם?", "את בטוחה שהוא לא ייחנק?" וכד´. לא רוצה להגיד את מי רציתי לחנוק באותו רגע.