תפקיד ההורים

[דליה.ד]

תפקיד ההורים

לעמימות הכללית סביב הגדרת תפקידם של הורים, יש יוצא מן הכלל אחד: ההורים רוצים שילדיהם יצברו רשימת הישגים מרשימה. כבר בשנות הגן (ואפילו מוקדם יותר) ההורים מתחילים לבנות לילדיהם לוח זמנים תובעני של שיעורי התעמלות, כדורגל, מוזיקה, מחשבים ושפות זרות. הורים לוקחים את ילדיהם לשיעורי "לשון לפעוטות" בגיל 6 חודשים (בניו יורק, אבל אולי גם כאן...?). בתקופת גיל ההתבגרות יש הורים ששוכרים לילדיהם מאמנים פרטיים וילדים רבים חיים במשטר אימונים - כמו מקצועניים - בענף ספורט יחיד במקום לעסוק בכמהענפים כמו פעם. אין כל רע, כמובן, ברצון להעשיר את התנסות הילדים ופתיחת הדלת עבורם לעולם הספורט, המוסיקה או המדע, הבעיה היא הפרופורציה הנכונה ואולי ההורים שוכחים כמה דברים אחרים שהיו רוצים להנחיל לילדיהם: נדיבות, בהירות מוסרית, זהות משפחתית, רצון לתרום לסביבה וכו´. האם אנחנו, ההורים, הפכנו כל כך תובעניים כלפי ילדינו שאנחנו "מציפים" אותם בתכנים לא רלוונטיים להם (ואולי לא מועילים להם כלל) ומצפים מהם להיות הישגיים ומצטיינים בכל תחום? בואו נבדוק רגע את עצמינו, האם אנחנו בודקים איזה הורים מוצלחים אנחנו בזכות שיעורי האנגלית בגנון? אלוף הקרטה בן ה5? הפעוט בן השנתיים שמצטט משפטים שאינו מבין? מה הקטע שלנו? ולמה על גבם של היקרים לנו מכל?

 

[אמא של בנות]

ובעיה גדולה לא פחות שמתלווה בד"כ

זה פער גדול בין הטיפוח הקוגניטיבי של הזאטוט לבין הטיפוח הרגשי שהוא צריך הרבה יותר. פעם כבר היה פה דיון על דברים שאנחנו מצפים מהילדים שלנו אבל לא עומדים בהם בעצמינו (למשל לדעת לבחור או לוותר..). מעניין כמה הורים היו עומדים בלו"ז כל כך צפוף כשלא ברור שהוא גם מעניין אותם.

 

[החתולה השחורה]

כך אני מגדירה את תפקידי כהורה :

יצירת בוגר עצמאי. הדרך להשיג זאת היא ע"י הענקת ביטחון עצמי, אשר יוביל ל 3 דברים: 1. יכולת לרכוש מקצוע ולכלכל את עצמו. 2. בטחון ביכולתו האינטלקטואלית וכפועל יוצא ממנה חשיבה ביקורתית וחופשית. 3. היכולת ליצור קשרים חברתיים וזוגיים. כך שלמעשה כל מה שאני צריכה לעשות כהורה הוא לא "לחרב" לידיי את הדימוי העצמי: לא לבקר, לא לקטול, לא לצעוק ולכעוס (יותר מהמינימום שאפשרי כי אני רק בן אדם), ובקיצור, לגרום להם לאהוב את עצמם.

 

[נעה גל]

וככה אני מגדירה את תפקידנו כהורים

עוזרים/מכוונים/מייעצים - כשאנחנו מתבקשים להביע את דעתנו/ להוות דוגמא (ולא של מושלמות אלא של תפקוד)/לתמוך/לעודד - תמיד לכעוס - כשאין ברירה תסלחו לי לרגע על כך שאני מציפה אתכם במידע, אבל התחלתי ללמוד ואני מוצפת בעצמי ואתם (ודני) הקורבן שלי

: . במסגרת קורס בפסיכולוגיה התפתחותית (לימודי השלמה) שאני עושה, הזכירו את ז´אן ז´אק רוסו שהאמין שהורים לא צריכים לעצב את הילדים (בניגוד לג´ון לוק וה-tabula rasa), אלא לאפשר להם להתפתח באופן טבעי, ואני מוסיפה, בהקשר המשפחתי והסביבתי שהם חיים בו. אני לא חושבת שחוגים זה רע. אני רק חושבת שהדרישה לחוגים צריכה להגיע מהילד עצמו ולא מההורים ואז זה משנה הכל. קשה לי לראות ילד בן שנתיים וחצי דורש ללכת לחוג מוסיקה.

 

[Kalla]

זה נכון כאשר הילד מודע לכך

שיש חוגים ויודע מה עושים בהם. ההורה, שמודע לקיום הוחוגים ובהתאמתם האפשרית לאופיו של הילד, הוא זה שיכול ואמור להפגיש את הילד עם החוגים השונים, ולפי רצונו של הילד להמשיך או להפסיק. אחרי שהילד מתוודע למגוון החוגים - יהיה מסוגל בעתיד לבחור בעצמו אם הוא רוצה ללכת לחוגים ולאילו.

 

[לימור111]

וכך אני מגדירה לעצמי את תפקידי כאם:

בראש ובראשונה, טיפוח. טיפוח של בתי ברמה הרגשית, כדי שתרגיש אהובה ורצויה בעולם. כדי שתאהב את עצמה ועל ידי כך תלמד לאהוב אחרים. טיפוח שלה ברמה הקוגניטיבית. מתן כלים להתפתחות ככל שהיא תוכל וככל שהיא תרצה. כמובן, טיפוח העצמאות שלה לצד בניית גבולות התנהגותיים מתקבלים על הדעת (למשל, להשיג את שלה, אבל לא על חשבון טובתם של אחרים). חינוך, לערכים חברתיים-מוסריים שחשובים לנו (למשפחה ולחברה), למשל, להתחשבות באחרים ולקבלתם. המטרה הראשונית היא לעזור לה לגדול כילדה ואחר כך כמבוגרת אופטימית, חברותית, נבונה ואכפתית, להיות מרוצה בסביבתה ולהיות מרוצה מעצמה. באשר לחוגים, הביקורת נראית לי קצת נוקבת מדי. יש חוגים שהם אולי באמת מקדימים את זמנם ו/או מלחיצים מדי עבור ילדים. זוהי סתם פלצנות. אבל יש הרבה חוגים שיכולים להיות מצויינים להעשרת הילדים ולהתפתחות שלהם. כל מקרה כמובן גם לגופו: כאשר קרן שלי היתה בת תשעה חודשים לקחתי אותה למין חוג התעמלות-פלדנקרייז. המטרה היתה שתהיה בין ילדים (כיוון שלא היתה בשום מסגרת אחרת), דבר שהיא מאוד נהנתה ממנו, וכן שתהיה לה הזדמנות לשחרר אנרגיות. די מהר נוכחתי לדעת שהיא לא נהנית שם. נתתי לזה סיכוי של ארבעה-חמישה מפגשים ואחר כך פשוט הפסקתי. המטרה לא היתה להפוך אותה למתעמלת אולימפית אלא פשוט לגרום לה הנאה. כאשר זה לא השיג את מטרתו, הפסקתי.

 

[ספל חמאה]

וואוו ../images/Emo140.gif

הכי אהבתי את הראשון, אני אשמח לשמוע דוגמאות (ולהשתמש בהם...) לטיפוח ברמה הרגשית. אני, תסלחו לי, חושבת על חוגים במובן הכלכלי הצר. זה עניין של ביקוש והיצע. >ספל חמאה שולחת את הילדים לחוג מעון<

 

[לימור111]

תודה

אבל זה נראה לי הכי פשוט והכי טריוויאלי. פשוט לאהוב ולתת ביטוי לאהבה, מילולית ופיזית. ואז גם היא מטפחת אותי חזרה: כשאני אומרת לה שאני אוהבת אותה הכי בעולם, היא מסתערת עלי בנישוקים וחיבוקים. לעודד אותה לגלות את רגשותיה, כשהם חיוביים וגם כשהם שליליים. למשל, תסכול או כעס. ואת צודקת, חוגים זה גם עניין כלכלי. לכל אחד האפשרויות שלו וסדרי העדיפויות שלו.

 

[דסי אשר]

דליה יקרה, זה מתחיל הרבה יותר מוקדם

בטח הבחנת בהורים שמשווים: הילד שלי כבר התהפך, הילד שלי כבר זוחל, החילד שלי כבר יושב, הולך , אומר אמא ואבא בגיל שנה, וכך זה ממשיך- מתופעות התפתחותיות טבעיות- בשלות פיזית, סנסורית/עצבית של הגוף, לחוגים שהזכרת. אבל, הורים רבים מאד, בכלל לא מודעים לכך, שהשוואות שהם עושים, מתקשרות אצלם לשאלה האם אני הורה טוב או לא, האם האחר הורה יותר טוב כי בנו כבר הולך בגיל שנה ושלי מאחר, ועדיין לא הולך בגיל שנה ושלושה חודשים... אני יודעת שיהיו כמה תגובות שישללו את דעתי. אני מבינה את השלילה לא ממקום של עובדות שיכתבו על ידי הכותבים, אלא ממקום של קושי להפגש עם המראה של עצמנו, ולהודות שאנחנו מתחרים גם דרך ילדינו... דסי

 

[לאה_מ]

אני מסכימה. ואני חושבת שזה קשור גם

לנושא הציפיות והאכזבות, שדיברנו עליו כאן לאחרונה. זה לא רק הצביטה בלב שלי לנוכח מה שהילד שלי עושה או לא עושה, אלא גם זה שהיא נגרמת בגלל שהילד של השכן מתנהג אחרת, בגלל "מה יגידו השכנים". מזכיר לי סדרה קומית בריטית מופלאה ששודרה לפני כמה שנים בערוץ הראשון בשם "Keeping Up Appearances" (בלי כל קשר לילדים). מישהו צפה? זוכר?

 

[אפרתש]

I speak English

בשיחת שכנות אתמול הייתי ה"אמא הרעה" שלא שולחת את הילדה (שנתיים) לחוג אנגלית. אגב - הילד שכן נשלח הוא בן שנתיים, ועוד לא מדבר עברית. לא ברור לי מה דחוף ללמד אותו לשתוק בשתי שפות. אני חושבת שיש כאן משהו מעבר לתחרות שלנו כהורים. יש כאן איזה לבטים בלתי פוסקים, תחושה שאנחנו לא נותנים מספיק. רעב בלתי פוסק "לתת לו". ויש לעתים פספוסים, כמו שדסי אמרה, של מתן בתחום אחד על חשבון התחום החשוב ביותר - הרגשי. "בוא מהר! יש חוג! תגמור מהר את החלב! תעזוב את העלים האלה ובוא כבר!". והוא כלכך מעדיף לשבת על אמא ולשתות חלב, או לזרוק עלים לשלולית ....

 

[Kalla]

אני מקבלת שכלל אין הכרח

שהורה ישלח את ילדו לחוגים בגיל זה או אחר. מה שקצת קשה לי להבין זה את ההתנגדות של הורים שלא רוצים לשלוח את ילדיהם לכך שהורים אחרים כן בוחרים לשלוח את ילדיהם משיקולים שלהם, שלא יותר טובים או יותר רעים מהשיקולים של ההורה שלא שולח, אלא פשוט שיקולים אחרים עם גישה אחרת לחיים או אולי הרגשה שזה מה שנחוץ לילד שלהם. למה לנו לפסול את זה? הבן שלי התחיל ללמוד אנגלית בגיל קצת לפני 4 - לא כי שלחתי אותו במיוחד לחוג אלא כי זה חוג שהיה להם במסגרת הגן. אין לתאר אפילו איך הוא אהב את החוג הזה! פעם הוא קיבל מכה חזקה שבגללה הייתי חייבת להוציא אותו מהגן ולהסיע אותו לבית חולים. בדרך הוא התחיל לבכות. שאלתי אותו אם כואב לו, אך הוא ענה שלא, שהוא בוכה כי הוא מפסיד את החוג לאנגלי. כל כמה דקות הוא אמר: זה כבר בטח מתחיל, בטח אלן (המורה) כבר נכנס לכיתה, וכו´. האם הוא למד מזה הרבה אנגלית - לא יודעת, כנראה למד משהו. אבל זה שהוא נהנה - אין לי צל של ספק. אולי גם ילד בגיל שנתיים נהנה מהחוג, אולי כיף לו שם - איך אנחנו יכולים לדעת? ברור שאם הילד לא נהנה - אין הצדקה להשאיר אותו בחוג אפילו יום מיותר אחד. אבל אם הוא נהנה - אז מה זה משנה אם הוא כבר מדבר או שסתם רוכש קצת ידע פסיבי? אני למשל מדברת עם הילדים שלי בשתי שפות, ונכון שחוץ ממילים בודדות הם עדיין לא מדברים, אך לכשיתחילו לדבר, אני מקווה שידעו את שתי השפות. אז מה רע בזה?

 

[מירי,]

יש לי אלוף בן 5

טוב , הוא היה קצת יותר מ- 5 ורק מקום שני... אבל זה לא אומר שכך אני מודדת את עצמי כהורה , או אותו כילד או כאדם! אין כאן ניגוד! הורים ששולחים את ילדיהם לחוגים לא בהכרח עושים את זה במקום להנחיל להם ערכים (נדיבות , בהירות מוסרית וכו...) אלא בנוסף! ואם הילד נהנה - אז למה לא? כן! הייתי רוצה שהוא יהיה הכי טוב בכל תחום - וגבעיקר הייתי רוצה שהוא יהיה הכי טוב , הכי נחמד הכי נדיב הכי רגיש הכי... וגם הכי טוב בלימודים והכי טוב בחוג קראטה , הכי טוב שהוא יכול ! והכי טוב כך שהוא יהיה מאושר! למה יש כאן ניגוד?

 

[דסי אשר]

במוסף הארץ של חג הסוכות

שיוחד להורים שאימנו את ילדיהם להיות אלופים בספורט - ישנה דוגמא מאד קיצונית, על ציפיות/שאיפות של הורים לגבי ילדיהם, ומה הם עשו למען ציפיות אלה. ומירי, ומה יקרה אם יוולד לך ילד שלא יהיה כל כך מוצלח? ואני לא אומרת זאת בציניות. אחת הבעיות הקשות של הורים שנולדים להם ילדים עם ליקויים, וגם הקטנים ביותר, והדבר נבדק ונחקר- לאור העובדות שעלו בשיחות בקליניקות- שיש פגיעה בנרציזם ההורי=בדימוי העצמי של ההורה = ההורה מרגיש שהוא נפגע כהורה, הוא לא שלם אם הילד שלו לא שלם/מושלם/מוצלח כמו כולם. הילד שלנו לא צריך להיות מה שאנחנו רוצים שיהיה. הילד שלנו צריך להיות מה שהוא הינו. אני מדברת ממקום אישי, ולא רק מקצועי. היו שנים רבות, שהפריע לי שמשהיא לא הייתה כמו שבתוכי רציתי שתהיה. זה לא היה טוב לה ולי. והיום, היא אותה אחת, ואני כל כך מאושרת במי שהיא- וזה נפלא לשתינו. כשהייתי אמא צעירה, וזה בהקשר לתפקיד ההורה כמטפח - היה אופנתי הספר "למד את תינוקך לקרוא". ברור לך שהדבר היה ניתן. מנהל בית הספר שבו עבדתי, היה הורה לילדה רכה, כמוני. היא סיפר לי בגאווה שבתו בת השנה קורת כבר X מילים. כתשובה עניתי לו אז, שאני לא מתפעלת משיטת הספר, משום המסר של ציפיה להצלחה, שהוא טומן בחובו. מי שלא ראה ופגש אנשים בוגרים, שמספרים לך שהם לומדים/עושים מה שעושים כי כך מצפים מהם במשפחה- אולי לא יבין על מה אני מדברת. אנשים רבים בכלל לא מסוגלים להכיר בכך, שהם עושים דברים מתוך ציפיות של דמויות הוריות המופנמות בהם. אימי ז"ל, לא רצתה שאביא לה "שחור" הביתה. היא נפטרה כשהייתי בת 15. ההשפעה הסביבתית הייתה כנראה הרבה יותר חזקה ממה שהיא אמרה לי, והיו לי חברים מכל הסוגים והגוונים, וגם נשאתי לאחד מהם. זה שנשאתי לו, בפירוש חווה דחית משפחה אחרת אותו, והפסקת חברות, משום מוצאו העדתי. בתקופתי היו ציפיות של נשואים עם בני אותה עדה.... יש הרבה ניגוד בין הציפיות של הורה שילדו יהיה הכי טוב, לבין היכולת שהילד יהיה מאושר. כך אני מאמינה. דסי

 

[מירי,]

דודו ילד שלי מוצלח....

הילדים שלי יהיו תמיד הכי מוצלחים עבורי... דודו שלי - הכמעט אלוף קרטה לא יודע לבעוט בכדור! זה לא שהוא לא שחקן כדורגל אלא שכל קשר בינו לבין הכדור הוא מיקרי! וזריזות הוא מושג שלא קיים במערך הפעולות שלו ו... אז????? אני זוכרת את אבא שלו יוצא מתחרות הקראטה הראשונה כי דודו היה רחוק מאוד מלהצליח (יצא כבר בסיבוב הראשון!) לי זה ניראה מוזר! לא הירגשתי שום תחושה של כישלון.... העיניין הוא שלפעמים יש תחושות אפילו לא מודעות שאנחנו מעבירים לילדנו - או שילדנו קולטים מאיתנו , ואנחנו כאנשים מתוכנתים להתנהג כך שיהיו מרוצים מאיתנו.... ואז הילד בעצם מנסה לרצות אותנו לפעמים אפילו איפה שאנחנו לא היינו מצפים!

 

[מיכל@ל]

אמנם קצת באיחור...

לא לגמרי ברורה לי הגישה השופטת שלך שמניחה שאם ילד בוחר להשקיע את מרצו בסוג מסוים של ספורט,אז ההורים תובענים או לא מנחילים לו :"נדיבות,בהירות מוסרית,זהות משפחתית וכו". בעיני עדיף שילד יתרכז בספורט ויקבל העשרה של חוגים ותמיכה מהוריו על השגיו,מאשר הורה שמעודד את בתו בת ה-16 לקיים יחסים עם אדם שהכירה באינטרנט ולדאוג לה לאמצעי מניעה...

 

[אפרתש]

ההבדל בגישות

את כתבת על ילד ש"בוחר להשקיע את מרצו ...". דליה כתבה על הורים שבוחרים עבור הילד את החוג. יש כאן הבדל גדול. ברור לי שאם הילד בוחר להשקיע את מרצו בתחביב כלשהו, מאד אשמח לעודד אותו, ואפילו אתגאה בו אם יגיע להישגים. אני גם בעד להציב בפני הילד אפשרויות שהוא לא חשב עליהם. להציע לו לבקר בחוג מסוים שנראה לי שהוא ייהנה בו. הבעיה שלי היא עם הורים שהבחירה שלהם נראית מנותקת מצרכי ורצונות הילד. אם זה ברשימת ילדים קטנים להרבה חוגים, כשאין קשר בין החוג לבין יכולות וצרכי הילד, ואם זה בהפעלת לחץ על ילדים להמשיך בחוג שהם אינם נהנים ממנו.

 

[מיכל@ל]

אפרתש

בכוונה בחרתי במינוח :"ילד שבוחר להשקיע את מרצו",משום שאני חושבת שילדים ספורטאים בוחרים בדרך מסוימת גם כשיש להם רגעים פחות טובים והתלבטויות. אני מסכימה איתך שאסור להפעיל לחץ על ילדים ולבדוק היטב מה מתאים להם,מצד שני,ילד שבחר חוג מסוים ונמאס לו אחרי שניים שלושה שיעורים [וזה בדרך כלל ממשיך כך בכל חוג שהוא בוחר] ,אני כן חושבת שיש מקום לנסות ולהסביר לו על התמדה ועל עבודה קשה שצריך להשקיע כדי להגיע לתוצאות. אני לא אפסול על הסף חוגי אנגלית לקטנטנים ,מחשבים או כל חוג אחר מפני שלדעתי ,אם הילד נהנה,הוא בו בזמן רוכש עוד כלים לחיים. דליה הביעה בעבר גם דיעה נגד לימוד קריאה לקטנטנים,ואני חושבת שכמו שלא תשתיקי ילד ששואל על הדינוזאורים\על כדור הארץ\על מטוסים וכו,כך גם אין סיבה להתנגד ללמד אותו קריאה אם הוא מעונין בכך. ילדים בגיל הרך מאוד סקרנים ופתוחים להתנסויות ,וכל התנסות ולמידה היא כלי נוסף בחיים.

 

[Kalla]

../images/Emo45.gif

 

[דליה.ד]

אני חושבת שלא הובנתי נכון

הנושא לדיון כאן הוא: "האם אנחנו מודדים את ההורות שחלנו דרך הישגי הילדים שלנו?" וזה קורה המון.... אני כאם בקיבוץ שלא רשמה אצת בנה למנויי הילדים לתיאטרון מכיוון שהוא נורא פחד בהצגות, נאלצתי להרגיש "מותקפת" ע"י אמהות אחרות שאמרו לי באופן מפורש: איך את עושה דבר כזה ולא לוקחת אותו להצגות? ואני...לא לקחתי! היום, בן 6 הוא יכול ולכן רשמתי. לא נכנעתי אז ללחץ כי לפי דעתי זה לא היה לו טוב בזמנו. אבל כמובן שהיתה צביטה שאני לא דואגת להעשרה מספקת כשאמהות אחרות גררו פעוטות בני שנתיים להצגות תיאטרון ונלחמו כל ההצגה עם הילדים, בכי, שידולים וכו´...לא תודה! לא בשבילי! דבר נוסף: מה שנאמר על אמצעי מניעה בגיל 16...אני חושבת שעשיתי חינוך מיני ובכלל מספיק טוב לילדתי, העובדה היא שבסופו של דבר היא כמובן, לא קיימה יחסים עם אותו נער (שהיא לא הכירה דרך האינטרנט, אלא דרך חברה משותפת). בגיל 16 את פועלת אחרת ומי שהגיע ויגיע למקומי יבין על מה אני מדברת... ויש בקיבוץ שלי אמהות לבנות 14 שמספקות להן גלולות...טוב? רע? לא יודעת אלו הבנות שלהן וזה העסק שלהן! בקשר לבנותי...אני מעדיפה שיהיו כנות איתי ושאדע מה קורה איתן.