Apocalyptica81
New member
תפסיקי
"תפסיקי להסתכל עלי ככה. את חורכת לי את החולצה!" אתה אומר בחיוך, ואני משפילה מבט, מסמיקה.
הייתי בטוחה שלא רואים.
נפגשנו במקרה אחרי הרבה זמן שלא דיברנו, במקום הכי בנאלי שיש.
אתה נשען על המדף ואני נושכת שפתיים. תמיד ראית אותי בשמלות או בלי כלום. היום אני בג'ינס וטי שירט, הכי תיכוניסטית שיש ואתה מחמיא לי , אומר שאני עושה לך חשק לפתות אותי תיכוניסטית. כמו פעם.
אתה גדול כפי שתמיד היית, ואני על 1.73 הס"מ שלי מתגמדת לידך. אני נזכרת בלילות האלה, עוד לפני הסקס, שוכבת בזרועותיך כמו לוליטה, מרגישה מחובקת כפי שמועלם לא הייתי, מוכלת, משוחררת. וכשהייתי עולה עליך, רוכבת, הידיים שלך מחזיקות לי את החזה ואתה צוחק על זה שעד כמה שהן גדולות הן עדיין לא מצליחות לחפון אותו בשלמותו.
אתה מנשק לי את האצבעות, נהנה שהן עדיין קטנות לעומת שלך ואני יכולה רק לחשוב עליהן בתוכי, ואתה נוהם " תגידי כבר די! תגידי שאת לא יכולה יותר!" ואני צועקת עליך שאין סיכוי. שאני רוצה עוד.
אתה מחייך, כמו קורא לי את המחשבות. "אני חושב שכולם פה מריחים את הריח שלך, שומעים את הלב שלך, אני מרגיש שאת רטובה מפה." ואתה צודק. לעזאזל.
אנחנו יוצאים החוצה למחסן ואני מצמידה אותך לקיר לפני שאתחרט, עומדת על קצה האצבעות ומנשקת אותך. אתה מרים אותי בזרועותיך ומחבק-מועך אותי אליך, כמו פעם.
אני פוקחת עיניים ומביטה בעיניך. נשיקה אחרונה ואתה מוריד אותי לרצפה. מלטף לי שוב את הפנים.
"נפגש פה שוב?" אתה שואל.
אני מיטיבה את התלתלים, "אולי", ודוחפת לו למעיל את כרטיס הביקור שלי (מנהלת או לא?)
תמיד הייתי לי חולשה לאש.
"תפסיקי להסתכל עלי ככה. את חורכת לי את החולצה!" אתה אומר בחיוך, ואני משפילה מבט, מסמיקה.
הייתי בטוחה שלא רואים.
נפגשנו במקרה אחרי הרבה זמן שלא דיברנו, במקום הכי בנאלי שיש.
אתה נשען על המדף ואני נושכת שפתיים. תמיד ראית אותי בשמלות או בלי כלום. היום אני בג'ינס וטי שירט, הכי תיכוניסטית שיש ואתה מחמיא לי , אומר שאני עושה לך חשק לפתות אותי תיכוניסטית. כמו פעם.
אתה גדול כפי שתמיד היית, ואני על 1.73 הס"מ שלי מתגמדת לידך. אני נזכרת בלילות האלה, עוד לפני הסקס, שוכבת בזרועותיך כמו לוליטה, מרגישה מחובקת כפי שמועלם לא הייתי, מוכלת, משוחררת. וכשהייתי עולה עליך, רוכבת, הידיים שלך מחזיקות לי את החזה ואתה צוחק על זה שעד כמה שהן גדולות הן עדיין לא מצליחות לחפון אותו בשלמותו.
אתה מנשק לי את האצבעות, נהנה שהן עדיין קטנות לעומת שלך ואני יכולה רק לחשוב עליהן בתוכי, ואתה נוהם " תגידי כבר די! תגידי שאת לא יכולה יותר!" ואני צועקת עליך שאין סיכוי. שאני רוצה עוד.
אתה מחייך, כמו קורא לי את המחשבות. "אני חושב שכולם פה מריחים את הריח שלך, שומעים את הלב שלך, אני מרגיש שאת רטובה מפה." ואתה צודק. לעזאזל.
אנחנו יוצאים החוצה למחסן ואני מצמידה אותך לקיר לפני שאתחרט, עומדת על קצה האצבעות ומנשקת אותך. אתה מרים אותי בזרועותיך ומחבק-מועך אותי אליך, כמו פעם.
אני פוקחת עיניים ומביטה בעיניך. נשיקה אחרונה ואתה מוריד אותי לרצפה. מלטף לי שוב את הפנים.
"נפגש פה שוב?" אתה שואל.
אני מיטיבה את התלתלים, "אולי", ודוחפת לו למעיל את כרטיס הביקור שלי (מנהלת או לא?)
תמיד הייתי לי חולשה לאש.
