נראה לי "וחנה מדברת אל ליבה" משהו שהיא רק חותכת את המילים בשפתיה "וקולה לא ישמע". לפי הרמב"ם נדמה לי אפשר לברך בלב אבל הלכה לא כמותו ורק למשל אם אדם בספק לברך על איזשהו מאכל אז יכול לסמוך על זה לברך בלב אבל זה לא להלכה ולא לכתחילה ובטח שלא לתפילה,כי בתפילה צריך להגות את המילים ברור ולפחות ללחוש אותם. אם זה מפריע לך אז, אם את לבד ולא תפריעי לאיש אם תגביהי את קולך אז נראה לי שמותר בקול אפילו להתפלל שמונה עשרה מי שקשה לו בלחש.
צריך ללחוש או לקרוא בשקט - אבל באופן שמוציאים את המילים מהשפתיים (גם אם הקול אינו נשמע כלל). הסיבה לכך - כוח התפילה הוא הדיבור, ולא המחשבה (בלב זה מחשבה, לא דיבור). ההבדל העיקרי בין האדם לבעה"ח הוא בכוח הדיבור. זה הכוח הקדוש שיש באדם, ובכוח הזה הוא מתקשר לאלוקיו. תפילת 18 היא עיקר התפילה.
