תעתוע
כתבתי סיפור קצר... אם בא לכם לקרוא... תעתוע היא ישבה על קצה המיטה. הוא נכנס בצעדים חרישיים, מתיישב לידה ומוחה לה את הדמעה. "לך מפה" היא מייבבת. הוא נאנח ומחבק אותה. עכשיו היא כבר לא מפחדת משום דבר. הוא כאן והוא לא הולך לשום מקום. הוא לוחש לה באוזן "תהיי חזקה". דפיקה בדלת. היא קמה לאיטה ואומרת לו שיחכה. היא פותחת את הדלת באיטיות עד שנגלה לפניה המראה הנורא מכל. שלושה חיילים נכנסים לביתה. היא מייבבת "לכו מפה, לכו מפה...", היא כבר יודעת את הבשורה. שני חיילים מושיבים אותה על הספה הלבנה ועוד חייל מוזג לה כוס מים. "את איילת?" שאל החייל הגבוה. "כן..." היא השיבה בחשש. "ארוסך, עמית?" הוא שאל ללא רחמים. היא שתקה, סרבה להגיד. "איילת... עמית נפל בלבנון" הוא אמר בשקט. "לכו מפה. לכו מפה. לכו מפה!!!" היא צעקה בבכי. הפעם האחרונה שהיא בכתה הייתה לפני שלוש שנים כשאבא שלה נהרג בתאונת הדרכים. לפתע היא הרגישה אותו. את הריח, את המגע. הוא ליטף את שיערה והסתכל עליה במבט עצוב. שלושת החיילים יצאו מביתה. "איך יכולת לעשות לי את זה?" שאלה בטון מאשים. "לא הייתה לי ברירה. רציתי להגן עלייך... שתהיי בטוחה... את הרי יודעת שאני לא סומך על אף אחד אחר שישמור עלייך" הוא אמר בחיוך מאולץ. "אבל היינו אמורים להתחתן... להקים בית... משפחה..." אמרה בחרש. שלושת החיילים נכנסו. עמית עמד בצד החדר, שומע איך הוא נפל בגבורה בעוד שהגן על המולדת. יומיים אחרי זה הייתה ההלוויה ומיד לאחר מכן השבעה. בלילות השבעה הוא היה בא אליה. נשכב לצידה ושר לה בשקט עד הבוקר. לעיתים הייתה משתיקה אותו ומספרת כמה שכואב לה שהוא כבר לא איתה. במקרים כאלה הוא היה שותק, מסתכל אל עיניה הדומעות ואומר לה "אני אוהב אותך, לא משנה מה" כעבור שבע שנים היא נישאה לחייל ההוא שהודיע על מותו של עמית. בלילות, עמית עדיין בא אליה. אבל הפעם רק מסתכל מהצד בחיוך מאולץ.
כתבתי סיפור קצר... אם בא לכם לקרוא... תעתוע היא ישבה על קצה המיטה. הוא נכנס בצעדים חרישיים, מתיישב לידה ומוחה לה את הדמעה. "לך מפה" היא מייבבת. הוא נאנח ומחבק אותה. עכשיו היא כבר לא מפחדת משום דבר. הוא כאן והוא לא הולך לשום מקום. הוא לוחש לה באוזן "תהיי חזקה". דפיקה בדלת. היא קמה לאיטה ואומרת לו שיחכה. היא פותחת את הדלת באיטיות עד שנגלה לפניה המראה הנורא מכל. שלושה חיילים נכנסים לביתה. היא מייבבת "לכו מפה, לכו מפה...", היא כבר יודעת את הבשורה. שני חיילים מושיבים אותה על הספה הלבנה ועוד חייל מוזג לה כוס מים. "את איילת?" שאל החייל הגבוה. "כן..." היא השיבה בחשש. "ארוסך, עמית?" הוא שאל ללא רחמים. היא שתקה, סרבה להגיד. "איילת... עמית נפל בלבנון" הוא אמר בשקט. "לכו מפה. לכו מפה. לכו מפה!!!" היא צעקה בבכי. הפעם האחרונה שהיא בכתה הייתה לפני שלוש שנים כשאבא שלה נהרג בתאונת הדרכים. לפתע היא הרגישה אותו. את הריח, את המגע. הוא ליטף את שיערה והסתכל עליה במבט עצוב. שלושת החיילים יצאו מביתה. "איך יכולת לעשות לי את זה?" שאלה בטון מאשים. "לא הייתה לי ברירה. רציתי להגן עלייך... שתהיי בטוחה... את הרי יודעת שאני לא סומך על אף אחד אחר שישמור עלייך" הוא אמר בחיוך מאולץ. "אבל היינו אמורים להתחתן... להקים בית... משפחה..." אמרה בחרש. שלושת החיילים נכנסו. עמית עמד בצד החדר, שומע איך הוא נפל בגבורה בעוד שהגן על המולדת. יומיים אחרי זה הייתה ההלוויה ומיד לאחר מכן השבעה. בלילות השבעה הוא היה בא אליה. נשכב לצידה ושר לה בשקט עד הבוקר. לעיתים הייתה משתיקה אותו ומספרת כמה שכואב לה שהוא כבר לא איתה. במקרים כאלה הוא היה שותק, מסתכל אל עיניה הדומעות ואומר לה "אני אוהב אותך, לא משנה מה" כעבור שבע שנים היא נישאה לחייל ההוא שהודיע על מותו של עמית. בלילות, עמית עדיין בא אליה. אבל הפעם רק מסתכל מהצד בחיוך מאולץ.
