תעתועי הזכרון
יש לי בעית זכרון ויש לי בעית ריכוז למען האמת אני לא חושב שיש לי בעיות רציניות, כלומר כשאני קורא ספר (להנאה או ללימוד) יוצא שחצי מהזמן המחשבות שלי נוטות להתעופף ולהיות במקום אחר. לכן אני מגדיר את המצב כבעית ריכוז בעית זכרון יש לי לדעתי כי אני לא זוכר מה אנשים אומרים לי, אפילו חמש דקות אחרי תום השיחה. אני זוכר את הפואנטה של הדברים שנאמרו, או שאני זוכר שהרגשתי נעים וטוב לשוחח וזאת מבלי לדעת בדיוק מה היה שם. בשתי המקרים אפשר לאמר "אתה צריך יותר להתרכז"/"להקשיב" אבל כאן אני רוצה לגעת בענין אחר שמענין אותי לדעת אם אחרים חווים אותו כמוני קרה לכם אי פעם שלפתע (יחסית) אתם מוצאים את עצמכם במצב שנראה כאילו כה רחוק ומבודד מהמצב שהיה רגע לפני? אסביר: המחשבה עלתה לי כשאחרי שהתקלחתי - ובמקלחת לרוב אני מטייל לי במחשבותיי למקומות אחרים לכן אין רצף בין ההוויה למחשבה ואני גם לא זוכר לא את 95% המחשבות ולא יותר מדי מקדיש תשומת לב למכניות של המקלחת - יצאתי החוצה לחצר האחורית. בשמש אני עצמתי עיניים או פתחתי אותן לרווחה. הרגשתי נהדר מעצם טבעו של היום היפה שאנו חווים היום. מי שלא שם לב שיצא החוצה. ואז קלטתי שנראה כאילו המקלחת שהיתה 5 דקות קודם לכן (הרבה פחות אפילו) נראתה כל כך מרוחקת מהרגע הנוכחי שאני בו. כאילו עבר הרבה מאד זמן מאז שהתקלחתי עד לרגע שאני בחוץ. וזה סך הכל רגע אחר רגע... מכירים את ההרגשה הזאת? למצוא את עצמכם ברגע מסוים? זו הרגשה מצד אחת נהדרת אך מצד שני מטרידה כשזה נוגע לחיבור עם אנשים אחרים. כלומר אני עשוי להרגיש מנותק מאד מאנשים שאני בסך הכל מאד אוהב. אפילו חברתי אהובתי, לפעמים אני מרגיש כה מרוחק ממנה. אולי לכן אני מכור למגע, שמחזיק את התודעה שלי מאד קרוב אליה, אבל לפעמים כשאני לבד - אפילו במשך אותו יום שברובו הייתי איתה ונהנהתי בחברתה - אני תוהה עד כמה אני קשור אליה. די בדומה לקריאת הספר, שבמקום לקרוא אותו ולהיות תקוע רק בו, אני מפזר את הריכוז שלי בחברה ולא מצליח להגיע להרגשה שאני כבר מכיר כלפיה, של קירבה ואהבה עצומה יותר מאשר ידעתי לפניה. לפעמים אני חושב לעצמי עקב המחשבות הללו - אם היא עכשיו תלך, תיסע לחו"ל, או חס וחלילה תלך לעולמה - מה יישאר לי בדיוק ממנה? איזו תחושב של המצאות איתה
יש לי בעית זכרון ויש לי בעית ריכוז למען האמת אני לא חושב שיש לי בעיות רציניות, כלומר כשאני קורא ספר (להנאה או ללימוד) יוצא שחצי מהזמן המחשבות שלי נוטות להתעופף ולהיות במקום אחר. לכן אני מגדיר את המצב כבעית ריכוז בעית זכרון יש לי לדעתי כי אני לא זוכר מה אנשים אומרים לי, אפילו חמש דקות אחרי תום השיחה. אני זוכר את הפואנטה של הדברים שנאמרו, או שאני זוכר שהרגשתי נעים וטוב לשוחח וזאת מבלי לדעת בדיוק מה היה שם. בשתי המקרים אפשר לאמר "אתה צריך יותר להתרכז"/"להקשיב" אבל כאן אני רוצה לגעת בענין אחר שמענין אותי לדעת אם אחרים חווים אותו כמוני קרה לכם אי פעם שלפתע (יחסית) אתם מוצאים את עצמכם במצב שנראה כאילו כה רחוק ומבודד מהמצב שהיה רגע לפני? אסביר: המחשבה עלתה לי כשאחרי שהתקלחתי - ובמקלחת לרוב אני מטייל לי במחשבותיי למקומות אחרים לכן אין רצף בין ההוויה למחשבה ואני גם לא זוכר לא את 95% המחשבות ולא יותר מדי מקדיש תשומת לב למכניות של המקלחת - יצאתי החוצה לחצר האחורית. בשמש אני עצמתי עיניים או פתחתי אותן לרווחה. הרגשתי נהדר מעצם טבעו של היום היפה שאנו חווים היום. מי שלא שם לב שיצא החוצה. ואז קלטתי שנראה כאילו המקלחת שהיתה 5 דקות קודם לכן (הרבה פחות אפילו) נראתה כל כך מרוחקת מהרגע הנוכחי שאני בו. כאילו עבר הרבה מאד זמן מאז שהתקלחתי עד לרגע שאני בחוץ. וזה סך הכל רגע אחר רגע... מכירים את ההרגשה הזאת? למצוא את עצמכם ברגע מסוים? זו הרגשה מצד אחת נהדרת אך מצד שני מטרידה כשזה נוגע לחיבור עם אנשים אחרים. כלומר אני עשוי להרגיש מנותק מאד מאנשים שאני בסך הכל מאד אוהב. אפילו חברתי אהובתי, לפעמים אני מרגיש כה מרוחק ממנה. אולי לכן אני מכור למגע, שמחזיק את התודעה שלי מאד קרוב אליה, אבל לפעמים כשאני לבד - אפילו במשך אותו יום שברובו הייתי איתה ונהנהתי בחברתה - אני תוהה עד כמה אני קשור אליה. די בדומה לקריאת הספר, שבמקום לקרוא אותו ולהיות תקוע רק בו, אני מפזר את הריכוז שלי בחברה ולא מצליח להגיע להרגשה שאני כבר מכיר כלפיה, של קירבה ואהבה עצומה יותר מאשר ידעתי לפניה. לפעמים אני חושב לעצמי עקב המחשבות הללו - אם היא עכשיו תלך, תיסע לחו"ל, או חס וחלילה תלך לעולמה - מה יישאר לי בדיוק ממנה? איזו תחושב של המצאות איתה