תענוגות קטנים
העיניים כבר בולעות אותה, בידיים רועדות אני מתקרב, היא חומה, חלקה, חטובה, כמעט חמימה, ורק הפנימיות שלה מושכת את חושי יותר מדמותה. עוד שניה ועוד שניה, בולע את הרוק, מנסה להסדיר את נשימתי אך לשווא. זר לו יביט בי עכשיו יזהה בוודאי את הנשימות הבלתי סדורות, את הניצוץ שאין לטעות בו בעיני, את ניצני הסומק העומדים לפרוח בלחיי. בידיים רועדות נוגע בה, מלטף את חמוקיה, חש בחום גופה, התשוקה כבר ממלאת בי כל חלקה טובה, מאיימת להתפרץ בלי שליטה. אני חופן אותה, ידי מטפסות מעלה, מסירות את החלק העליון שלה, באיטיות כמעט מעצבנת. כל פעם מחדש עובר בי החשש הזה, אולי הפעם זה לא ייפתח, אולי הפעם אשאר ו7חצי תאוותי בידי לנוכח מבטה המלגלג. אבל לא, גם הפעם ידי המיומנות מסירות את החלק העליון, האופנתי שלה. עוד שניה או שתיים ואוכל כבר לרחרח את הניחוח שאין לטעות בו, אותו ניחוח שתמיד מעביר בי תחושת שכרון חושים, ציפיה אדירה לטעם שיבוא אחרי... באצבע עדינה מפשק מעט את הפתח שלה, והנה אדי הריח הראשונים כבר מחלחלים לחלל המוח, מעוותים את כל חושי, כל הגיון ושריד אינטיליגנציה שעוד היו בי נעלמו כלא היו. עיניי נעצמות, אנחה חרישית נפלטת מבין שפתי, תשוקה טהורה זורמת בעורקיי, מגיעה לכל אברי ומשתלטת עליהם בלי כל התנגדות. ההתמכרות הזאת, אובדן השליטה המוחלט, ההתמסרות הטוטאלית, המהנה, המשחררת, די להיזכר בה כדי להעביר בגווי רטט של עונג, צמרמורת של תאווה... ועכשיו, לא נותר אלא לקחת כפית וחצי מה"טייסטר´ז צ´ויס" החזק, מים רותחים, טיפונת חלב, להדליק את הסיגריה ולהתרווח...
העיניים כבר בולעות אותה, בידיים רועדות אני מתקרב, היא חומה, חלקה, חטובה, כמעט חמימה, ורק הפנימיות שלה מושכת את חושי יותר מדמותה. עוד שניה ועוד שניה, בולע את הרוק, מנסה להסדיר את נשימתי אך לשווא. זר לו יביט בי עכשיו יזהה בוודאי את הנשימות הבלתי סדורות, את הניצוץ שאין לטעות בו בעיני, את ניצני הסומק העומדים לפרוח בלחיי. בידיים רועדות נוגע בה, מלטף את חמוקיה, חש בחום גופה, התשוקה כבר ממלאת בי כל חלקה טובה, מאיימת להתפרץ בלי שליטה. אני חופן אותה, ידי מטפסות מעלה, מסירות את החלק העליון שלה, באיטיות כמעט מעצבנת. כל פעם מחדש עובר בי החשש הזה, אולי הפעם זה לא ייפתח, אולי הפעם אשאר ו7חצי תאוותי בידי לנוכח מבטה המלגלג. אבל לא, גם הפעם ידי המיומנות מסירות את החלק העליון, האופנתי שלה. עוד שניה או שתיים ואוכל כבר לרחרח את הניחוח שאין לטעות בו, אותו ניחוח שתמיד מעביר בי תחושת שכרון חושים, ציפיה אדירה לטעם שיבוא אחרי... באצבע עדינה מפשק מעט את הפתח שלה, והנה אדי הריח הראשונים כבר מחלחלים לחלל המוח, מעוותים את כל חושי, כל הגיון ושריד אינטיליגנציה שעוד היו בי נעלמו כלא היו. עיניי נעצמות, אנחה חרישית נפלטת מבין שפתי, תשוקה טהורה זורמת בעורקיי, מגיעה לכל אברי ומשתלטת עליהם בלי כל התנגדות. ההתמכרות הזאת, אובדן השליטה המוחלט, ההתמסרות הטוטאלית, המהנה, המשחררת, די להיזכר בה כדי להעביר בגווי רטט של עונג, צמרמורת של תאווה... ועכשיו, לא נותר אלא לקחת כפית וחצי מה"טייסטר´ז צ´ויס" החזק, מים רותחים, טיפונת חלב, להדליק את הסיגריה ולהתרווח...
