תעזרו לי
אני בת 25, וחבר שלי מבוגר ממני בשנתיים. אנחנו ביחד שלוש שנים וגרים ביחד שנתיים. הקשר שלנו התחיל מעולה, היה מושלם, לא היו יותר מידי ריבים... והיה לנו נורא נורא כיף ביחד. יש לנו עסק ביחד כבר שנתיים ובהתחלה הסתדרנו מעולה בעסק, לא היו יותר מידי ויכוחים והסכמנו על המון דברים. הבעיות מתחילות מזה שעד לפני חודש גרנו מאוד רחוק מההורים שלי, ועכשיו עברנו קרוב אליהם. חבר שלי לא סובל את ההורים שלי בגלל כל מיני סיבות ולא מוכן לסלוח להם על היחס שלהם אליו בתחילת הקשר שלנו (עכשיו היחס שלהם הרבה יותר טוב אבל זה לא משנה לו). לפני שעברנו לאיזור קרוב יותר להורים שלי הוא רצה שנעשה הסכם שהם לא יבואו אלינו יותר מפעם בשלושה שבועות, ואיכשהו בסוף הסכמנו על פעם בשבועיים. אני לא יודעת למה הסכמתי לזה, כנראה בגלל שלא הייתה לי ברירה. הבעיה שלי היא שאני מרגישה שחבר שלי ניהיה בן אדם נורא קשה ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. אני נורא אוהבת אותו והקשר שלנו יכול להיות טוב מאוד אבל לפעמים הוא גם יכול להיות נוראי. יש לו המון ביטחון עצמי והוא מאוד אוהב את עצמו שזה טוב מאוד בשבילו, ואני בידיוק ההפך, אני חסרת ביטחון עצמי ואני מרגישה שהוא עוד יותר מוריד לי את הביטחון. יש הרבה מקרים שהוא מעיר לי על דברים שאני עושה ועל דברים שאני אומרת וזה מאוד מוריד לי את הביטחון, אחרי זה אני חושבת על כל דבר שאני עושה ואומרת פעמיים. בקשר לבעייה עם ההורים שלי... נורא חשובה לו הפרטיות שלו והוא לא אוהב שאנשים באים אלינו הביתה. זה לא שהוא אוסר עליי להביא חברות או משפחה הביתה אבל אני מרגישה לא נעים אם אני רוצה להזמין מישהו אלינו הביתה בגלל שאני יודעת שלו לא בא על זה. הוא אומר לי שאני יכולה ללכת להורים שלי מתי שבא לי, הוא רק נגד זה שהם יבואו אלינו כל הזמן. (כי כשאני הולכת אליהם הוא לא צריך לראות אותם) אבל כל פעם שאני הולכת אליהם או פוגשת אותם, הוא מתקשר אליי אחרי כמה שעות ואומר שהגזמתי ומתעצבן עליי. זה גורם לי כבר כאילו לפחד ממנו, אני כאילו מפחדת שהוא יתעצבן עליי. עוד בעייה נורא גדולה שניראה לי שהיא מפריעה לנו לפתור את כל הבעיות היא שאנחנו לא מצליחים לדבר, בכל פעם שאני מנסה לדבר איתו על דברים שמפריעים לי אני מתחילה לבכות וזה מונע ממני לדבר איתו בצורה נורמלית וזה גם מעצבן אותו שאני כל הזמן בוכה. אבל אני לא מצליחה לא לבכות, אני פשוט בן אדם כזה, אני רגישה ולחוצה. אני בטוחה שגם לי יש חסרונות ודברים שאני עושה שמפריעים לו, אבל אני פשוט מרגישה שאני מוכנה לשנות יותר משהו מוכן לשנות וזה לא פייר. כשאני קוראת את מה שרשמתי זה נראה לי כאילו שזה איזה קשר נוראי, אבל זה לא ככה באמת. יש לנו את הרגעים הטובים ביחד ויש את הדברים הרעים. אני ממש אוהבת אותו ואני חושבת שהוא אוהב אותי, הקשר שלנו לא מושלם כמו בהתחלה, אבל אני מפחדת שהוא יתדרדר בעתיד, כי שלוש שנים זה כלום לעומת כל החיים שאאולי אנחנו נמשיך להיות ביחד. ואני יודעת שלכל זוג יש בעיות וריבים אבל אני פשוט לא יודעת איך לפטור את זה. עוד משהו, כשאני אומרת לו שהקשר שלנו פחות טוב מפעם ושלא כל כך טוב לי, הוא אומר שהוא חושב שהכל בסדר, אבל כשאנחנו רבים הוא אומר שנמאס לו ממני. אני חושבת שטיפול זוגי היה עוזר לנו אבל אני יודעת שהוא לא יסכים לזה כי הוא חושב שהכל בסדר. אני באמת לא יודעת מה לעשות כי אני אוהבת אותו ואני לא רוצה להפרד, אבל אני לא רוצה להמשיך להרגיש אומללה כמו שאני עכשיו.
אני בת 25, וחבר שלי מבוגר ממני בשנתיים. אנחנו ביחד שלוש שנים וגרים ביחד שנתיים. הקשר שלנו התחיל מעולה, היה מושלם, לא היו יותר מידי ריבים... והיה לנו נורא נורא כיף ביחד. יש לנו עסק ביחד כבר שנתיים ובהתחלה הסתדרנו מעולה בעסק, לא היו יותר מידי ויכוחים והסכמנו על המון דברים. הבעיות מתחילות מזה שעד לפני חודש גרנו מאוד רחוק מההורים שלי, ועכשיו עברנו קרוב אליהם. חבר שלי לא סובל את ההורים שלי בגלל כל מיני סיבות ולא מוכן לסלוח להם על היחס שלהם אליו בתחילת הקשר שלנו (עכשיו היחס שלהם הרבה יותר טוב אבל זה לא משנה לו). לפני שעברנו לאיזור קרוב יותר להורים שלי הוא רצה שנעשה הסכם שהם לא יבואו אלינו יותר מפעם בשלושה שבועות, ואיכשהו בסוף הסכמנו על פעם בשבועיים. אני לא יודעת למה הסכמתי לזה, כנראה בגלל שלא הייתה לי ברירה. הבעיה שלי היא שאני מרגישה שחבר שלי ניהיה בן אדם נורא קשה ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. אני נורא אוהבת אותו והקשר שלנו יכול להיות טוב מאוד אבל לפעמים הוא גם יכול להיות נוראי. יש לו המון ביטחון עצמי והוא מאוד אוהב את עצמו שזה טוב מאוד בשבילו, ואני בידיוק ההפך, אני חסרת ביטחון עצמי ואני מרגישה שהוא עוד יותר מוריד לי את הביטחון. יש הרבה מקרים שהוא מעיר לי על דברים שאני עושה ועל דברים שאני אומרת וזה מאוד מוריד לי את הביטחון, אחרי זה אני חושבת על כל דבר שאני עושה ואומרת פעמיים. בקשר לבעייה עם ההורים שלי... נורא חשובה לו הפרטיות שלו והוא לא אוהב שאנשים באים אלינו הביתה. זה לא שהוא אוסר עליי להביא חברות או משפחה הביתה אבל אני מרגישה לא נעים אם אני רוצה להזמין מישהו אלינו הביתה בגלל שאני יודעת שלו לא בא על זה. הוא אומר לי שאני יכולה ללכת להורים שלי מתי שבא לי, הוא רק נגד זה שהם יבואו אלינו כל הזמן. (כי כשאני הולכת אליהם הוא לא צריך לראות אותם) אבל כל פעם שאני הולכת אליהם או פוגשת אותם, הוא מתקשר אליי אחרי כמה שעות ואומר שהגזמתי ומתעצבן עליי. זה גורם לי כבר כאילו לפחד ממנו, אני כאילו מפחדת שהוא יתעצבן עליי. עוד בעייה נורא גדולה שניראה לי שהיא מפריעה לנו לפתור את כל הבעיות היא שאנחנו לא מצליחים לדבר, בכל פעם שאני מנסה לדבר איתו על דברים שמפריעים לי אני מתחילה לבכות וזה מונע ממני לדבר איתו בצורה נורמלית וזה גם מעצבן אותו שאני כל הזמן בוכה. אבל אני לא מצליחה לא לבכות, אני פשוט בן אדם כזה, אני רגישה ולחוצה. אני בטוחה שגם לי יש חסרונות ודברים שאני עושה שמפריעים לו, אבל אני פשוט מרגישה שאני מוכנה לשנות יותר משהו מוכן לשנות וזה לא פייר. כשאני קוראת את מה שרשמתי זה נראה לי כאילו שזה איזה קשר נוראי, אבל זה לא ככה באמת. יש לנו את הרגעים הטובים ביחד ויש את הדברים הרעים. אני ממש אוהבת אותו ואני חושבת שהוא אוהב אותי, הקשר שלנו לא מושלם כמו בהתחלה, אבל אני מפחדת שהוא יתדרדר בעתיד, כי שלוש שנים זה כלום לעומת כל החיים שאאולי אנחנו נמשיך להיות ביחד. ואני יודעת שלכל זוג יש בעיות וריבים אבל אני פשוט לא יודעת איך לפטור את זה. עוד משהו, כשאני אומרת לו שהקשר שלנו פחות טוב מפעם ושלא כל כך טוב לי, הוא אומר שהוא חושב שהכל בסדר, אבל כשאנחנו רבים הוא אומר שנמאס לו ממני. אני חושבת שטיפול זוגי היה עוזר לנו אבל אני יודעת שהוא לא יסכים לזה כי הוא חושב שהכל בסדר. אני באמת לא יודעת מה לעשות כי אני אוהבת אותו ואני לא רוצה להפרד, אבל אני לא רוצה להמשיך להרגיש אומללה כמו שאני עכשיו.
