בעיני השאלה החשובה
היא לא רק כמה (ואיזה) מידע ישימו על הכרטיס, אלא גם למי תהיה גישה למידע ולאיזה חלקים ממנו. אם נפתח לרגע את הרעיון: מדוע שהכרטיס לא ישמש גם ככרטיס אשראי, אמצעי איתור (אם במקרה הלכתי לטייל בצורה לא אחראית -לא בצ'ילה אבל במדבר יהודה), גליון רפואי (כך שבכל מקום וזמן שאזדקק לטיפול רפואי יהיה לנותן הטיפול מידע מהימן וחשוב לאיכות הטיפול), מידע על עברי הפלילי (אין לי), עבירות התנועה שביצעתי ועוד. ובכלל למה צריך כרטיס שיכול ללכת לאיבוד. אפשר פשוט להשתיל שבב תת עורי. הבעיה העיקרית היא שיש גופים שהיו רוצים לדעת עלי הרבה יותר ממה שהם כבר יודעים (שגם זה לא מעט- תחשוב כמה מידע יש לחברות האשראי וחברות הסלולר עליך). חברת הביטוח שתבוא לשלם לה את ביטוח הרכב בכרטיס אשראי בודאי תשמח לקבל מידע על עבירות התנועה שלך. ואם תרצה גם לעשות ביטוח חיים הם בודאי ישמחו לקבל (דבר שיהיה ישים בעוד 5-10 שנים להערכתי) את הפרופיל הגנטי שלך ולגלות שאתה בקבוצת סיכון לחלות בסוכרת או מחלת לב וכלי דם. בודאי לא היית רוצה שכשתזמין פיצה יחייבו אותך בתוספת תשלום בגלל יתר לחץ דם, או ידעו לאן נסעת וכמה זה עלה לך, כמו בסרטון שקישרתי אליו לפני כמה זמן. אה... ובפעם הבאה שיוסי מספר לאשתו שהוא עובד עד מאוחר כדאי שהוא באמת יהיה בעבודה ולא אצל המאהבת, כי בעזרת הכרטיס הרי קל מאד לגלות אותו... אולי זה פרנואידי, ואולי צריך באמת ללכת בכיוון של מידע פתוח (כמעט) לחלוטין כמו שמציע פרופ' ניב אחיטוב (ממליץ בחום על ספרו "עולם ללא סודות"). אין לי עמדה חד-משמעית. רק הרבה שאלות, התלבטויות ובעיות אתיות שההתפתחויות הטכנולוגיות מציבות בפנינו.
