עם מדפים בסופר זה קל יותר - אולי ט'
כבר חמש שנים בערך אני לא אוכלת סוכר, ומאוד ברור לי שאני לא נוגעת בזה בשום פנים ואופן, אלא אם זה במקום מסוים בסדר המרכיבים, שזה בסדר (תכולת מוצר מזון מפרטת את רכיבי המוצר בסדר יורד). אני חולת סוכרת ואין מצב שאני אגע במשהו כזה. אני פשוט כמעט שלא רואה את זה, גם אם אני עוברת ליד זה. כנ"ל לגבי פרסומות - אני כמעט שלא רואה פרסומות כי אני לא צופה בטלוויזיה כמעט בכלל, וגם כשיוצא לי לראות, אם זה משהו שמכיל סוכר אני פשוט יודעת שזה לא שלי. זה לא שזה לא מגרה אותי, אבל זה כמו שמפרסמים סיגריות - לא שלי, וברור שגם לא יהיה שלי, אם אני רוצה לחיות.
הבעיה מתחילה עם המוצרים המתעתעים - ממתקים ללא סוכר, מאפים ללא סוכר, גבינות וכו'. לי אישית אסור בשום פנים לאכול משהו, גם אם הוא ללא סוכר, אם הוא מפתה אותי, ומפתה זה אומר לאכול אותו ללא גבולות. אסור לי לצרוך אוכל "מרגש", כי המכולה נפתחת ואין מה שעוצר את השאיבה, כי זה הרי "מותר", נכון? ואם כבר, אני שואבת גם מזה וגם מזה וגם מההוא, כי ככה בא לי. אני שואבת סירים של מאכלים מאוד בריאים שאני מבשלת. למה? ככה, כי "מותר". ואם זה משהו "אסור" אז בכלל זה מפתה יותר.
ריח אצלי חזק ממראה. יש ממש מול הבית שלי מאורת סמים (חנות ענקית של ממתקים, כולל מחלקה ללא סוכר), שלפי דעתי משתמשים בטריק שיווקי שאנשים לא מודעים אליו: ממש ליד הכניסה לחנות הם הציבו מאוורר ענקי פנימי, שיש לו יציאה החוצה, והוא מפיץ ריח של שוקולד, כדי למשוך אנשים פנימה. המעבר על יד החנות הזו קשה לי בהרבה.
גם כשאני נכנסת לחנויות כמו 'עדן טבע מרקט' אני ישר מסתחררת מה"בריאות" של המקום וכמובן קונה אוכל מרגש גם אם הוא לא עומד בקריטריונים שלי. ומכאן ועד לבולמוס - יש רק את זמן הנסיעה משם הביתה. אני אוהבת לעשות לעצמי דווקא - סוג של דווקא להורים שלי, אם תרצי פסיכולוגיה בגרוש. מעולם לא מרדתי בהם, אז הגיע הזמן, לא? אז מה אם תוך כדי כך אני הורסת לעצמי את הגוף ואת החיים? אז מה אם הם מתים כל כך הרבה שנים?
מה אני עושה? מה עוזר לי? זה תלוי באיזה מצב נפשי ורוחני אני נמצאת. כשאני בהימנעות מאכילת יתר כפייתית, אני מצליחה להדביק מדבקות דמיוניות על המוצרים המתעתעים, שכתוב עליהן "לא שלי" וממשיכה הלאה.
כשאני במצב כמו שאני היום, יש אפס התנגדות. אין כמעט בכלל דיאלוג ביני לבין עצמי אם לקנות או לא לקנות, אני מוותרת לעצמי מראש, כי מה, אני פראיירית? כל העולם אוכל ואני לא? מה כבר מהנה אותי בעולם הזה? לפחות לאכול משהו וליהנות, אני אראה להם מה זה.
טיפשי ככל שיהיה, אני לא מסוגלת כרגע להימנע מזה, זה מאפיל על הכול, על כל חלקה טובה ולא טובה בחיים שלי. זה הדבר היחיד שיכול להוציא אותי מהמיטה בימים של דיכאון, הידיעה שיש לי משהו מעניין במקרר.
)
