Looking4CoolName
New member
תסכול קטנטן.
בדר"כ אני הוא זה שנמצא בצד של המקשיב ותומך, אבל אני כמעט אובד עצות. ומעטים האנשים שמבינים אותי. איןלימושג למה אני פורק פה, אבל אולי בכ"ז זה יביא פתרון, איכשהו. נוער מקשיב לנוער. אולי יש עוד נוער שהתמודד בסיטואציה הזאת. אני יוצא עם מישהו כבר שבועיים (פלוסמינוס), וכשאנחנו ביחד - אז דיי כיף לנו. אפילו השתיקות נעימות! אני נמשך אליו, והוא טוען שהוא נמשך אליי - אבל המצב שלו בבית לא כ"כ מאפשר לנו לתקשר לאחרונה. ההורים בתהליכי גירושים, וזה שובר את הבחורצ'יק... הוא שקוע בתוך עצמו, מכונס, ממעט לדבר וליזום שיחה על הצרות שלו. הוא כותב סמסים כ"כ מדהימים: 'מתגעגע, אתה חסר לי, רוצה כבר לראות אותך...' אבל כשאני מתקשר או מסמס מיוזמתי, הבחור פשוט... פוף. נעלם. או שהוא בכלל לא עונה לי. או שאני מקבל סינון ואז סמס: "לא יכול לדבר, אתקשר אחרכך..." וכמו שאתם מנחשים - הוא *לא* מתקשר אח"כ. אמא שלו טסה לחו"ל, אז קבענו שאגיע לישון אצלו במוצ"ש עד ראשון/שני. פתאום שעתיים לפני שבת הוא מודיע לי שאבא שלו מגיע לישון אצלו בבית, משמע שלא אוכל להגיע אליו. ואני באמת רוצה להיות שם בשבילו, להשכיח ממנו את הצרות! להנות איתו קצת, לבלות וכו'... אבל לא יוצא לנו. או מכורח המציאות - בגלל האבא החצי-הומופוב, ובגלל שהוא מסתגר, או בגלל שיש לי/לו תכנונים אחרים. וברור לי שהוא מקום ראשון בסדר העדיפויות שלי, אבל לא נדמה כאילו אני בראש סדר העדיפויות שלו. וזה מחרפן אותי ממש, בגלל כל ההצהרות המקסימות שהוא דואג לפזר עליי. בנוסף להכל - אפשר להכניס את בעיית המרחק... אני גר ליד ת"א, והוא בחדרה. טוב, אומנם זה לא רחוק כ"כ - חצי שעה נסיעה ו-20 ש"ח כל צד. סביר בהחלט בשביל קשר כזה מקסים!!! אבל הוא מתבאס מזה. מהמרחק. מהקושי שלנו להיפגש לעיתים תכופות - ואני מנסה להסביר לו שניסינו להיפגש כמה פעמים השבוע, וזה לא הלך!!
ואנ'לא יודע מה לעשות... אני לא רוצה להפסיד את הקשר הזה איתו. אבל כ"כ הרבה דברים חוסמים אותנו. דברים שכמובן אפשר להתגבר עליהם, אבל... קשה. במיוחד עם גירושי ההורים כרגע. והמרחק שמפריע לו. וחוסר היכולת שלי לתמוך בו 24/7 - וגם אם אני רוצה לתקשר איתו קצת, הבחור לא תמיד זמין. הוא: "אני גם מעריך אותך ברמה שאתה לא מתאר. על זה ועל אותו רגע שאמרת לי שאתה מקבל אותי בדיוק כמו שאני, והרגשתי שאתה מתכוון לזה וזה העביר בי צמרמורת כי בחיים לא שמעתי את זה ממישהו בצורה הזאת. ואני יודע שאתה מוכן תמיד להיות בשבילי ותמיד להקשיב לי, ובחיי שאני אחזיק בך חזק לאורך כל החיים שלי לא משנה מה יהיה סוג וטיב הקשר בינינו. בכל פעם שנפגשנו רדף אותי הצל הזה של הזמניות, הנה זה נגמר, הנה אני הולך, הנה הטוב הולך ממני ובורח לי מהאצבעות. וזו בדיוק ההרגשה שהייתה לי בקשרים הקודמים שהיו לי בקשר מרחוק. אני מחפש שתהיה כאן. איתי. שלא ירדוף הצל הזה של המרחק והגעגוע... רציתי לדבר אתך כבר כמה ימים על זה. בכל פעם פחדתי להעלות את הנושא, אני פשוט לא רוצה לאבד אותך, אין לך מושג כמה..." דיברנו על זה שהוא מוזר לאחרונה... בקושי פעיל בשיחות. הוא: "ואל תעלב ממני, למרות שאני יודע שנורא קל לעשות את זה. וגם נורא קל להתאכזב ממני כרגע כי אני פשוט לא מוצא את עצמי. ואם תעלב או תתאכזב, אני אבין את זה לחלוטין, כי באמת יש סיבות לזה. אני יודע שאני נוראי וקשה וכבד וגם קצת מוזר, אבל אני מנסה להוציא מעצמי את המיטב. אני מקווה שאתה מבין אותי ובכל זאת מצליח שלא לאבד בי עניין." הוא כנראה פשוט מאד מבולבל והוא מרגיש ששום דבר לא יציב בחיים שלו. כי תכלס אני מרגיש שהוא כן צריך את תשומת הלב שלי. הוא ~כן~ רוצה את הקירבה שלי אליו!!! אז אם זה כך, מדוע הוא הוא מתעלם ממני לפעמים במסן אבל באותו הזמן מגיב לאנשים בפייסבוק?
אם הוא צריך חיבוק, למה הוא פשוט לא מקבל את זה ממני?
חשוב לי לשמוע דעה אובייקטיבית.
בדר"כ אני הוא זה שנמצא בצד של המקשיב ותומך, אבל אני כמעט אובד עצות. ומעטים האנשים שמבינים אותי. איןלימושג למה אני פורק פה, אבל אולי בכ"ז זה יביא פתרון, איכשהו. נוער מקשיב לנוער. אולי יש עוד נוער שהתמודד בסיטואציה הזאת. אני יוצא עם מישהו כבר שבועיים (פלוסמינוס), וכשאנחנו ביחד - אז דיי כיף לנו. אפילו השתיקות נעימות! אני נמשך אליו, והוא טוען שהוא נמשך אליי - אבל המצב שלו בבית לא כ"כ מאפשר לנו לתקשר לאחרונה. ההורים בתהליכי גירושים, וזה שובר את הבחורצ'יק... הוא שקוע בתוך עצמו, מכונס, ממעט לדבר וליזום שיחה על הצרות שלו. הוא כותב סמסים כ"כ מדהימים: 'מתגעגע, אתה חסר לי, רוצה כבר לראות אותך...' אבל כשאני מתקשר או מסמס מיוזמתי, הבחור פשוט... פוף. נעלם. או שהוא בכלל לא עונה לי. או שאני מקבל סינון ואז סמס: "לא יכול לדבר, אתקשר אחרכך..." וכמו שאתם מנחשים - הוא *לא* מתקשר אח"כ. אמא שלו טסה לחו"ל, אז קבענו שאגיע לישון אצלו במוצ"ש עד ראשון/שני. פתאום שעתיים לפני שבת הוא מודיע לי שאבא שלו מגיע לישון אצלו בבית, משמע שלא אוכל להגיע אליו. ואני באמת רוצה להיות שם בשבילו, להשכיח ממנו את הצרות! להנות איתו קצת, לבלות וכו'... אבל לא יוצא לנו. או מכורח המציאות - בגלל האבא החצי-הומופוב, ובגלל שהוא מסתגר, או בגלל שיש לי/לו תכנונים אחרים. וברור לי שהוא מקום ראשון בסדר העדיפויות שלי, אבל לא נדמה כאילו אני בראש סדר העדיפויות שלו. וזה מחרפן אותי ממש, בגלל כל ההצהרות המקסימות שהוא דואג לפזר עליי. בנוסף להכל - אפשר להכניס את בעיית המרחק... אני גר ליד ת"א, והוא בחדרה. טוב, אומנם זה לא רחוק כ"כ - חצי שעה נסיעה ו-20 ש"ח כל צד. סביר בהחלט בשביל קשר כזה מקסים!!! אבל הוא מתבאס מזה. מהמרחק. מהקושי שלנו להיפגש לעיתים תכופות - ואני מנסה להסביר לו שניסינו להיפגש כמה פעמים השבוע, וזה לא הלך!!
