תסכול חברתי
שלום, אני בכוונה פונה לפורום הזה כי אני מאוד מאמין בייעוץ פסיכולוגי, לא יצא לי להיות מטופל אבל יצא לי לדבר בהזדמנויות שונות עם פסיכולוגים שחלקו איתי תובנות מעניינות. מה שאני מצפה לו בפורום זה לעיצה מכוונת של אדם בוגר עם נסיון גדול יותר משלי, בסך הכל הבעיה שלי היא שאין לי מישהו שמכוון אותי ואני די נפש בודדה ביקום. בלי לבלבל את המוח יותר מדי, כי זה יהיה ארוך. אני מרגיש שאני מתפקד היטב מבחינה מקצועית, אני פשוט מתוסכל מבחינה חברתית. אני לא מעריך את החברים שלי יתר על המידה, למשל - יותר משאני מעריך אנשים שאינם חברים שלי מה שיוצר יחסים די חד צדדיים. יש לי רק חבר אחד שאני באמת מעריך ואני יודע שזה הדדי והוא פשוט לא מספיק לי, אם פעם היינו עושים ביחד הכל וככה התרגלתי, היום יש לו את הנישה שלו. יש לו חברים נוספים מהעבודה שלו וזה לא שאני מקנא או משהו או לא מפרגן, להיפך, אני מעודד אותו כי אני יודע שהייתי עושה אותו דבר ואני לא הייתי רוצה שיהיה תלוי בי, כעת גם יש לו חברה מאוד רצינית ואני פשוט מרגיש כאילו שהברירת מחדל שהוא היווה בשבילי כבר לא כל כך זמינה ושבשבילו אני עדיין זמין כברירת מחדל. מעבר לזה, גם התבגרתי מאוד מבחינה מנטלית בתקופה האחרונה (אני בן 24) והתחלתי להבין דקויות חברתיות יותר לעומק, דברים שהייתי עוור להם עד עכשיו פחות או יותר. שמתי לב שפשוט לא ממש מעניין אותו מה שעובר עלי אלא אם יש לזה פאנצ' בסוף ופשוט ברגע ששמתי לב לזה החלטתי שלא לשתף אותו יותר כי בגדול הוא לא חייב לי כלום. המערכת יחסים הזו מבוססת על עניין ועל כייף הדדי והיא זמנית, כמו כל דבר שאני כרגע עושה. אני גר בבית זמני, יש לי חברים שאני יודע שאני אשכח מהם בעתיד, אולי חוץ מהתכתבות בפייסבוק מאותו חבר טוב פעם בחודש כנראה, ככה זה היה לפחות כשהייתי בחו"ל. ניסתי לבנות קשרים מחודשים עם חברים וחברות מהעבר וניסתי לבנות קשרים עם חברים מהעבודה אבל הדברים בדרך כלל נשארים בדיבורים בטלפון ולא יוצאים לפועל, אני פשוט לא מאמין בלהפעיל לחץ במצבים האלו, אתה פשוט לא יכול לנצח ככה. העבודה שלי גורמת לי להיות מוקפת בהרבה מאוד אנשים בני גילי כאשר אני ממונה עליהם. אני נוכח לדעת כמה שאני שונה מהם מכל כך הרבה בחינות, פשוט השיחה עם האנשים האלה לא מעניינת במקרה הטוב, מאולצת ומטה בד"כ.. אני מרגיש שנותר לי רק לחכות ללימודים אקדמיים ששם אולי אמצא אנשים שיהיה לי איתם יותר במשותף, אבל למה שזה לא יהיה המצב גם אז? אני חשבתי בהתחלה שאולי אני צריך חברה אבל אני גם ממש בררן מבחינת בנות ואני לא מכיר מישהי שאני נמשך אליה ברמה המנטאלית ואם זה רק פיזי אז אין צורך בקשר.. פרט לכך אני גם די משוכנע שאני לא בנוי לקשר כרגע. אני לא מתוסכל מינית, רק מבחינה חברתית. בכל מקרה, אני חווה את התסכול הזה בסופי שבוע בעיקר. בעקרון התרופת פלא שלי לזה היא כזו - ככל שאני מרגיש יותר צורך בסיטאציות חברתיות אני מנסה לקחת יותר עבודה. אני לא בנאדם פשוט אבל אני ממש לא חושב שזה כל כך הרבה לרצות מעגל חברתי איכותי. אז תודה מראש למי שטרח להכנס לי לתוך הראש ואשמח לאיזה עצה. יצא לי לדבר על כך כבר עם חברי הטוב אבל הוא פשוט אומר שזה היה רק צפוי ושאין לי מה לחשוב על זה יותר מדי, פשוט להמשיך בדרך שלי ולהמתין לתקופת הלימודים.
שלום, אני בכוונה פונה לפורום הזה כי אני מאוד מאמין בייעוץ פסיכולוגי, לא יצא לי להיות מטופל אבל יצא לי לדבר בהזדמנויות שונות עם פסיכולוגים שחלקו איתי תובנות מעניינות. מה שאני מצפה לו בפורום זה לעיצה מכוונת של אדם בוגר עם נסיון גדול יותר משלי, בסך הכל הבעיה שלי היא שאין לי מישהו שמכוון אותי ואני די נפש בודדה ביקום. בלי לבלבל את המוח יותר מדי, כי זה יהיה ארוך. אני מרגיש שאני מתפקד היטב מבחינה מקצועית, אני פשוט מתוסכל מבחינה חברתית. אני לא מעריך את החברים שלי יתר על המידה, למשל - יותר משאני מעריך אנשים שאינם חברים שלי מה שיוצר יחסים די חד צדדיים. יש לי רק חבר אחד שאני באמת מעריך ואני יודע שזה הדדי והוא פשוט לא מספיק לי, אם פעם היינו עושים ביחד הכל וככה התרגלתי, היום יש לו את הנישה שלו. יש לו חברים נוספים מהעבודה שלו וזה לא שאני מקנא או משהו או לא מפרגן, להיפך, אני מעודד אותו כי אני יודע שהייתי עושה אותו דבר ואני לא הייתי רוצה שיהיה תלוי בי, כעת גם יש לו חברה מאוד רצינית ואני פשוט מרגיש כאילו שהברירת מחדל שהוא היווה בשבילי כבר לא כל כך זמינה ושבשבילו אני עדיין זמין כברירת מחדל. מעבר לזה, גם התבגרתי מאוד מבחינה מנטלית בתקופה האחרונה (אני בן 24) והתחלתי להבין דקויות חברתיות יותר לעומק, דברים שהייתי עוור להם עד עכשיו פחות או יותר. שמתי לב שפשוט לא ממש מעניין אותו מה שעובר עלי אלא אם יש לזה פאנצ' בסוף ופשוט ברגע ששמתי לב לזה החלטתי שלא לשתף אותו יותר כי בגדול הוא לא חייב לי כלום. המערכת יחסים הזו מבוססת על עניין ועל כייף הדדי והיא זמנית, כמו כל דבר שאני כרגע עושה. אני גר בבית זמני, יש לי חברים שאני יודע שאני אשכח מהם בעתיד, אולי חוץ מהתכתבות בפייסבוק מאותו חבר טוב פעם בחודש כנראה, ככה זה היה לפחות כשהייתי בחו"ל. ניסתי לבנות קשרים מחודשים עם חברים וחברות מהעבר וניסתי לבנות קשרים עם חברים מהעבודה אבל הדברים בדרך כלל נשארים בדיבורים בטלפון ולא יוצאים לפועל, אני פשוט לא מאמין בלהפעיל לחץ במצבים האלו, אתה פשוט לא יכול לנצח ככה. העבודה שלי גורמת לי להיות מוקפת בהרבה מאוד אנשים בני גילי כאשר אני ממונה עליהם. אני נוכח לדעת כמה שאני שונה מהם מכל כך הרבה בחינות, פשוט השיחה עם האנשים האלה לא מעניינת במקרה הטוב, מאולצת ומטה בד"כ.. אני מרגיש שנותר לי רק לחכות ללימודים אקדמיים ששם אולי אמצא אנשים שיהיה לי איתם יותר במשותף, אבל למה שזה לא יהיה המצב גם אז? אני חשבתי בהתחלה שאולי אני צריך חברה אבל אני גם ממש בררן מבחינת בנות ואני לא מכיר מישהי שאני נמשך אליה ברמה המנטאלית ואם זה רק פיזי אז אין צורך בקשר.. פרט לכך אני גם די משוכנע שאני לא בנוי לקשר כרגע. אני לא מתוסכל מינית, רק מבחינה חברתית. בכל מקרה, אני חווה את התסכול הזה בסופי שבוע בעיקר. בעקרון התרופת פלא שלי לזה היא כזו - ככל שאני מרגיש יותר צורך בסיטאציות חברתיות אני מנסה לקחת יותר עבודה. אני לא בנאדם פשוט אבל אני ממש לא חושב שזה כל כך הרבה לרצות מעגל חברתי איכותי. אז תודה מראש למי שטרח להכנס לי לתוך הראש ואשמח לאיזה עצה. יצא לי לדבר על כך כבר עם חברי הטוב אבל הוא פשוט אומר שזה היה רק צפוי ושאין לי מה לחשוב על זה יותר מדי, פשוט להמשיך בדרך שלי ולהמתין לתקופת הלימודים.
אלעד