תסביכים פסיכולוגיים
שלום, לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל. אבל אנסה בכל זאת. בת 27, עורכת דין, סובלת מתסביכים פסיכולוגיים - כך אני קוראת לזה
לאחרונה, התחלתי להבין שאני צריכה להתמודד עם התסביכים האלה, כי אני מרגישה שככל שעובר הזמן הם לא נעלמים אלא ההיפך - סוגרים עלי יותר ויותר, פוגעים באיכות חיי והופכים אותי לבחורה מאוד חסרת אונים ומתוסכלת. אלא שפה הקושי: אני לא כל כך יודעת לאבחן את הבעיה, ולכן לא יודעת איך לטפל בה ולמי לפנות. אני מקווה שתוכלו לכוון אותי... טוב, כדי שתבינו פחות או יותר במה מדובר אנסה פשוט לשפוך על "הנייר" את התסביכים האלה ולתת דוגמאות. 1. קושי ליצור חברויות ולהשתלב חברתית - יש לי מעט מאוד חברים וכשאני מגיעה למסגרת חדשה אני מתקשה ליצור חברויות עם אנשים חדשים או סתם לקשקש איתם בנינוחות. לפעמים, אני מוצאת מספר קטן של אנשים שאני מתחברת אליהם מספיק כדי להרגיש יחסית בנוח בחברתם, אבל עם רוב האנשים זה לא קורה. בדרך כלל אני מרגישה לא בנוח, חושבת מראש על מה אני אדבר איתם ומה יקרה אם לא יהיה לי משהו מעניין או מצחיק להגיד. ישר אני נגררת למחשבות מעוותות שיחשבו עלי שאני כבדה, משעממת, לא משתלבת, ולכן אני מעדיפה פשוט לא להתקרב. אנשים נוטים לייחס לי לפעמים תכונות של אדישות או התנשאות, אבל ההתנהגות שלי באה ממקום אחר לחלוטין - מביישנות ומבטחון עצמי ירוד. חשוב לי להבהיר שאני לא לגמרי נמנעת משיחות, אני יכולה להכריח את עצמי לדבר ולצחוק עם אנשים ולפעמים זה גם יוצא קליל וטבעי. אבל לרוב לא, ואז אני מרגישה תחושה של מועקה, חוסר השתייכות וכו'. 2. קושי לדבר לפני קבוצה של אנשים (גם עמיתים לעבודה) - אני לא אוהבת ללכת לאירועים חברתיים (הכוונה לא לאירועים של חברים שלי אלא לאירועים של אנשים זרים או כאלה שאינם קרובים אלי) או להשתתף בארוחות צהריים עם חבר'ה מהעבודה, כי שוב - לא נוח לי בחברתם. אני תמיד חוששת שלא יהיה לי מה להגיד ומרגישה נבוכה מכך. אין לי בדרך כלל בעיה לפתח שיחה אחד על אחד, אבל יש לי קושי מהותי לדבר לפני קבוצה. אני חושבת מראש מה יהיה, איך יהיה, עם מי אדבר ועל מה. כל הזמן מלוות אותי מחשבות מה יקרה אם אני לא אמצא את עצמי, לא אמצא עם מי לדבר, ארגיש לבד, מבודדת, לא משתלבת. מלחיץ אותי שאנשים יראו שאני משדרת חוסר בטחון, מלחיץ אותי להימצא בסיטואציות בהן אני ארגיש מגושמת, כי לא יצא לי לפתח שיחה בצורה חלקה. ההרגשה הזאת מוציאה לי את כל החשק להשתתף באירועים כאלה אם כי אני בכל זאת משתדלת שלא להימנע מהם לגמי. 3. פחד קהל מאוד חזק - מתוקף עבודתי כעורכת דין יוצא לי לפעמים להגיע לבתי משפט. כל הופעה כזאת כרוכה מבחינתי בייסורים נפשיים. אני מאוד לחוצה לפני כל דיון, גם אם אני יודעת שהוא הולך להיות פשוט וקצר, ולרוב אני יוצרת בתחושה של אכזבה עצמית. אני מרגישה שלא דיברתי מספיק טוב, שלא אמרתי את כל מה שתיכננתי להגיד, שלא הייתי משכנעת, שהלחץ והביישנות היו ניכרים עלי, וכל חוויה כזאת מורידה לי את הבטחון העצמי יותר ויותר. בהתחלה אמרתי לעצמי שאסור לי לוותר ושעם הזמן המצב ישתפר, אבל זה לא קורה. אין כל שיפור, הבטחון העצמי שלי מרוסק וכיום אני מעדיפה להדיר את רגליי מבית המשפט. בתוך תוכי אני מרגישה שאם הייתי משתחררת מהמחסומים האלה הייתי מצליחה להופיע לא רע, אבל נכון לעכשיו לא ברור לי איך יוצאים משם. לאחרונה, אני מרגישה שהבעיה שלי החמירה. אני נמצאת בסביבה של אנשים חדשים ולא מצליחה להשתלב. אני מרגישה שכולם מסביבי מתקשרים אחד עם השני (חלק יותר טוב חלק פחות) ורק אני נשארת בצד, לא שייכת לשום קבוצה. אני לא יודעת איך להשתלב בשיחה, איך לגרום לאנשים להקשיב לי, איך להתנהל בצורה טבעית ולא מאולצת. מנקודת ראיה שלי, אני מרגישה שאני משתדלת להתקרב לאנשים, לדבר, ללכת לאירועים משותפים ולהתגבר על הקשיים, אבל בגלל שהכשלונות עולים על ההצלחות (אני עדיין בצד ולא חלק מהקבוצה), הבטחון העצמי שלי ממשיך לקרוס. מדי פעם אני יוצאת לארוחות משותפות, יוצאת עם החבר'ה בערבים, ובכל זאת מרגישה שכלום לא משתנה. לא נוח לי עם האנשים, אני מרגישה מגושמת בדרך שבה אני מתנהלת, ומרגישה שאנשים לא כל כך רוצים להיות בחברתי. אם לדייק, אני לא מרגישה דחויה אבל גם לא ממש רצויה. הדבר מאוד פוגע לי בבטחון העצמי ובהערכה העצמית שלי. מה יש לי ואיך יוצאים מזה? אשמח לשמוע על דרכי התמודדות מומלצות, לקרוא מאמרים בנושא או לשמוע סיפורי התמודדות של מי שהיה בסירה דומה. אשמח גם לשמוע רעיונות לטיפול מקצועי, אם כי בתקופה הקרובה לא תהיה לי אפשרות לפנות לגורם מקצועי מסיבות כאלה ואחרות, אבל בעוד מספר חודשים אני בהחלט אשקול את זה בכובד ראש. תודה רבה מראש לכל מי שיטרח לקרוא את ההודעה שלי ולענות. אני יודעת שיצא ארוך מאוד, סורי
שלום, לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל. אבל אנסה בכל זאת. בת 27, עורכת דין, סובלת מתסביכים פסיכולוגיים - כך אני קוראת לזה
לאחרונה, התחלתי להבין שאני צריכה להתמודד עם התסביכים האלה, כי אני מרגישה שככל שעובר הזמן הם לא נעלמים אלא ההיפך - סוגרים עלי יותר ויותר, פוגעים באיכות חיי והופכים אותי לבחורה מאוד חסרת אונים ומתוסכלת. אלא שפה הקושי: אני לא כל כך יודעת לאבחן את הבעיה, ולכן לא יודעת איך לטפל בה ולמי לפנות. אני מקווה שתוכלו לכוון אותי... טוב, כדי שתבינו פחות או יותר במה מדובר אנסה פשוט לשפוך על "הנייר" את התסביכים האלה ולתת דוגמאות. 1. קושי ליצור חברויות ולהשתלב חברתית - יש לי מעט מאוד חברים וכשאני מגיעה למסגרת חדשה אני מתקשה ליצור חברויות עם אנשים חדשים או סתם לקשקש איתם בנינוחות. לפעמים, אני מוצאת מספר קטן של אנשים שאני מתחברת אליהם מספיק כדי להרגיש יחסית בנוח בחברתם, אבל עם רוב האנשים זה לא קורה. בדרך כלל אני מרגישה לא בנוח, חושבת מראש על מה אני אדבר איתם ומה יקרה אם לא יהיה לי משהו מעניין או מצחיק להגיד. ישר אני נגררת למחשבות מעוותות שיחשבו עלי שאני כבדה, משעממת, לא משתלבת, ולכן אני מעדיפה פשוט לא להתקרב. אנשים נוטים לייחס לי לפעמים תכונות של אדישות או התנשאות, אבל ההתנהגות שלי באה ממקום אחר לחלוטין - מביישנות ומבטחון עצמי ירוד. חשוב לי להבהיר שאני לא לגמרי נמנעת משיחות, אני יכולה להכריח את עצמי לדבר ולצחוק עם אנשים ולפעמים זה גם יוצא קליל וטבעי. אבל לרוב לא, ואז אני מרגישה תחושה של מועקה, חוסר השתייכות וכו'. 2. קושי לדבר לפני קבוצה של אנשים (גם עמיתים לעבודה) - אני לא אוהבת ללכת לאירועים חברתיים (הכוונה לא לאירועים של חברים שלי אלא לאירועים של אנשים זרים או כאלה שאינם קרובים אלי) או להשתתף בארוחות צהריים עם חבר'ה מהעבודה, כי שוב - לא נוח לי בחברתם. אני תמיד חוששת שלא יהיה לי מה להגיד ומרגישה נבוכה מכך. אין לי בדרך כלל בעיה לפתח שיחה אחד על אחד, אבל יש לי קושי מהותי לדבר לפני קבוצה. אני חושבת מראש מה יהיה, איך יהיה, עם מי אדבר ועל מה. כל הזמן מלוות אותי מחשבות מה יקרה אם אני לא אמצא את עצמי, לא אמצא עם מי לדבר, ארגיש לבד, מבודדת, לא משתלבת. מלחיץ אותי שאנשים יראו שאני משדרת חוסר בטחון, מלחיץ אותי להימצא בסיטואציות בהן אני ארגיש מגושמת, כי לא יצא לי לפתח שיחה בצורה חלקה. ההרגשה הזאת מוציאה לי את כל החשק להשתתף באירועים כאלה אם כי אני בכל זאת משתדלת שלא להימנע מהם לגמי. 3. פחד קהל מאוד חזק - מתוקף עבודתי כעורכת דין יוצא לי לפעמים להגיע לבתי משפט. כל הופעה כזאת כרוכה מבחינתי בייסורים נפשיים. אני מאוד לחוצה לפני כל דיון, גם אם אני יודעת שהוא הולך להיות פשוט וקצר, ולרוב אני יוצרת בתחושה של אכזבה עצמית. אני מרגישה שלא דיברתי מספיק טוב, שלא אמרתי את כל מה שתיכננתי להגיד, שלא הייתי משכנעת, שהלחץ והביישנות היו ניכרים עלי, וכל חוויה כזאת מורידה לי את הבטחון העצמי יותר ויותר. בהתחלה אמרתי לעצמי שאסור לי לוותר ושעם הזמן המצב ישתפר, אבל זה לא קורה. אין כל שיפור, הבטחון העצמי שלי מרוסק וכיום אני מעדיפה להדיר את רגליי מבית המשפט. בתוך תוכי אני מרגישה שאם הייתי משתחררת מהמחסומים האלה הייתי מצליחה להופיע לא רע, אבל נכון לעכשיו לא ברור לי איך יוצאים משם. לאחרונה, אני מרגישה שהבעיה שלי החמירה. אני נמצאת בסביבה של אנשים חדשים ולא מצליחה להשתלב. אני מרגישה שכולם מסביבי מתקשרים אחד עם השני (חלק יותר טוב חלק פחות) ורק אני נשארת בצד, לא שייכת לשום קבוצה. אני לא יודעת איך להשתלב בשיחה, איך לגרום לאנשים להקשיב לי, איך להתנהל בצורה טבעית ולא מאולצת. מנקודת ראיה שלי, אני מרגישה שאני משתדלת להתקרב לאנשים, לדבר, ללכת לאירועים משותפים ולהתגבר על הקשיים, אבל בגלל שהכשלונות עולים על ההצלחות (אני עדיין בצד ולא חלק מהקבוצה), הבטחון העצמי שלי ממשיך לקרוס. מדי פעם אני יוצאת לארוחות משותפות, יוצאת עם החבר'ה בערבים, ובכל זאת מרגישה שכלום לא משתנה. לא נוח לי עם האנשים, אני מרגישה מגושמת בדרך שבה אני מתנהלת, ומרגישה שאנשים לא כל כך רוצים להיות בחברתי. אם לדייק, אני לא מרגישה דחויה אבל גם לא ממש רצויה. הדבר מאוד פוגע לי בבטחון העצמי ובהערכה העצמית שלי. מה יש לי ואיך יוצאים מזה? אשמח לשמוע על דרכי התמודדות מומלצות, לקרוא מאמרים בנושא או לשמוע סיפורי התמודדות של מי שהיה בסירה דומה. אשמח גם לשמוע רעיונות לטיפול מקצועי, אם כי בתקופה הקרובה לא תהיה לי אפשרות לפנות לגורם מקצועי מסיבות כאלה ואחרות, אבל בעוד מספר חודשים אני בהחלט אשקול את זה בכובד ראש. תודה רבה מראש לכל מי שיטרח לקרוא את ההודעה שלי ולענות. אני יודעת שיצא ארוך מאוד, סורי
