תנשמי. ט'

[חלומותשל אחרים]

תנשמי. ט'

את בסדר, הכל בסדר.
זה בסדר שאכלת היום. את צריכה לאכול. את צריכה לשמור על המשקל. אסור בשום אופן שהוא יירד.
ואז מה אם את רוצה. תתרגלי למה שיש וזהו. עוד חודש יהיה קל יותר.
זו אני? זה הגוף שלי? כבר לא מזהה אותו מרוב שינויים. עליה וירידה ועליה וירידה.
כל מה שאני רואה במראה זה שיש יותר מידי ממני. אני תופסת יותר מידי מקום במרחב.
תוהה איך אחרים רואים אותי, הראייה שלי באמת מעוותת?
התחושה הזו של הגוף משגעת אותי. אני על סף להחליט שאני שוב מפסיקה לאכול.
הדבר היחיד שמחזיק אותי כרגע זה שאין לי כוח להתחיל את הכל מההתחלה , שוב.
השבועות האחרונים היו קשים, והסופ"ש האחרון ריסק אותי לחלוטין.
ביום חמישי הייתה הפגישה בבית השיקומי. כבר איכשהו הייתי בסדר עם הרעיון. כשישבתי שם וחיכיתי הרגשתי שזה יכול להיות לא כל כך נורא. כבר רציתי להיות שם. ואז עלה איזה עניין אכני מטומטם שיכול להרוס לי הכל.
זה כל כך מתסכל. אני עובדת קשה ומוותרת כמעט על הכל בשביל הסיכוי הקטן הזה לשנות משהו, וכל פעם מחדש אני נתקלת בעוד ועוד קירות שחוסמים אותי מכל כיוון.
והבית שלי- לא רק שהוא לא עוזר, הוא גם הורס. לא יכולה לסבול להיות פה עם הדבר הזה שנקרא ה"משפחה" שלי.
אז ככה אני אמורה להתחיל עוד שבוע אינטנסיבי של סטאז' ועבודה. מרוסקת לחתיכות.
והלוואי שאני אצליח להמשיך לאכול לפי התפריט, והלוואי שיהיה לפחות טיפה קל יותר, כי הכוחות שלי עומדים להיגמר.

 

[ג ר נ י ו ם]

בינתיים, רק חיבוק. השאר בקרוב.

 

[hory0]

יקרה שאת..

אני לא מוצאת בי הרבה מילים כרגע, אבל רוצה שתדעי שקראתי, שאני מרגישה כמה קשה לך, כמה את מרוסקת..שהקול שלך נשמע היטב ומורגש מבין המילים. ושאני בעיקר מרגישה צורך עז לחבק אותך חזק, חזק ולהבטיח שעוד מעט, רק עוד קצת הכל יהיה בסדר..כי את בדרך הנכונה. ועושה צעדים כל כך משמעותיים, וכל כך לא פשוטים..ואת לא מוותרת..ואת בדרך. וזה מה שחשוב. כי רק מי שצועד בדרך, מגיע לפסגה. ואת תהיי שם. רק עוד קצת יקרה.

אני מקווה בכל ליבי שיהיה קל יותר, שדברים יסתדרו בתוכך ועבורך..
אני מכירה מקרוב את ההרגשה שהכוחות מתכלים ושהכל הופך עוד רגע בלתי אפשרי..אבל תחזיקי מעמד יקרה. את מסוגלת. את עושה את זה. ואת מופלאה. ובקרוב יהיה קל יותר..רק עוד קצת..

איתך יקרה..