תנועת מחאה שמחאה
בעקבות גילויו "המסעיר" של ערוץ 10, שחשף בפני צופיו כי ארגוני ימין הם אלה שעומדים כביכול מאחרי מחאת המילואימניקים, הזדרזו המילואימניקים כל עוד נפשם בם להתנער מכל קשר לגורמים פוליטיים ולטהר את עצמם מהכתם הימני. הגדיל לעשות אחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, שטען בלהט צדקני בפני מצלמות הטלוויזיה כי אין לתנועתם שום קשר ל"התנתקות שמתנתקות"... אם מנהיגי תנועת המחאה מתייחסים לעקירת גוש קטיף במונחים של "התנתקות שמתנתקות", אזי כל מה שיוותר מהמהומה התקשורתית סביב פעילותם המחאתית יסתכם בתנועת מחאה שמחאה, שתיעלם לתהום הנשייה הציבורית. גם אם שיקולים טקטיים של שיווק תקשורתי הם אלה שהניעו את המילואימניק להפריח את הביטוי האומלל, מתקבל הרושם שדבריו אכן משקפים גישה רווחת בקרב מחאת המילואימניקים, שאינם רוצים ל"הזדהם" בענייני "התנתקות שמתנתקות". תנועת מחאה עממית, שחבריה מתייחסים ל"התנתקות" כאל מהלך פוליטי שנוי במחלוקת ותו לא, ואל ההתנגדות ל"התנתקות" כאל מאבק פוליטי, איננה טובה יותר מהשלטון שנגדו היא משגרת את חיצי ביקורת הציבורית. כאשר דפוסי הלשון המכובסים מבית היוצר של חונטת "ההתנתקות" מושרשים בין חברי תנועת המחאה, נשאלת השאלה איזו מין תנועת מחאה זאת... תפישת עולם של "התנתקות שמתנתקות" רק מסגירה את העובדה הטרגית שכל מהותה של התנועה הזאת מגיעה לידי מיצוי בתהלוכה של נושאי דגלים הצועדים בסך לשומקום. העובדה ששופרות התעמולה של חונטת "ההתנתקות" הצליחו להטמיע בציבור את לקסיקון הלבנת פשעי העקירה, שוב מעוררת את התהייה באיזו מידה השחיתות השלטונית היא בעצם בבואה של העם, והאם תנועת מחאה כלשהי הראויה לשמה בכלל יכולה לנבוע מציבור המתייחס לטיהור אתני של יהודים במושגים טריוויאליים של "התנתקות שמתנתקות". קשה שבעתיים היא תמונת המציאות הלאומית, כאשר מנהיגיה של תנועת מחאה, שניחנו באינסטינקטים מהפכניים, אינם מצליחים לתפוש את משמעותה הגורלית של "ההתנתקות" כפשע מכונן אשר רמס ערכים מכוננים של העם היהודי ומדינתו. מטבע הדברים, המנהיגים המצפוניים של תנועת המהפכה אינם מצליחים גם להבין שההתנגדות הציבורית ל"התנתקות" היא בראש ובראשונה מאבק מוסרי על דמותו של העם היהודי ומדינתו. תנועת מחאה השבויה במלכודת הפוליטיזציה של "ההתנתקות", עד כדי כך שהיא מתכחשת לזיקה הישירה בין פשעי "ההתנתקות" כסימפטום המובהק ביותר לתחלואים הממלכתיים ובין מחדלי מלחמת החיזבאללה כסימפטום משני שלהם, נגועה באותה פתולוגיה המכרסמת את המנהיגות. ללא דרישה תקיפה ונחרצת לסילוקם המיידי של כל פוליטיקאי, פקיד ואיש ביטחון שידיהם מוכתמות בפשעי "ההתנתקות" ולכינונו של המערך התחיקתי והמשפטי שיעמידם לדין, אין שום טעם, תכלית ותוחלת במחאה עממית. מחאת המילואימניקים מעדיפה להתיישר על פי האופנה התקשורתית החולפת ולהתייחצן בחליפה המזויפת של צדקנות המנערת את חוצנה מכל רבב של אופוזיציה "פוליטית" ל"התנתקות שמתנתקות". תנועה כזאת המתיימרת להפיל את השלטון אך מדברת בשפתו, לא רק שאיננה מאיימת על מעמדו אלא אף מחזקת אותו. יהודה צורף, רחובות
בעקבות גילויו "המסעיר" של ערוץ 10, שחשף בפני צופיו כי ארגוני ימין הם אלה שעומדים כביכול מאחרי מחאת המילואימניקים, הזדרזו המילואימניקים כל עוד נפשם בם להתנער מכל קשר לגורמים פוליטיים ולטהר את עצמם מהכתם הימני. הגדיל לעשות אחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, שטען בלהט צדקני בפני מצלמות הטלוויזיה כי אין לתנועתם שום קשר ל"התנתקות שמתנתקות"... אם מנהיגי תנועת המחאה מתייחסים לעקירת גוש קטיף במונחים של "התנתקות שמתנתקות", אזי כל מה שיוותר מהמהומה התקשורתית סביב פעילותם המחאתית יסתכם בתנועת מחאה שמחאה, שתיעלם לתהום הנשייה הציבורית. גם אם שיקולים טקטיים של שיווק תקשורתי הם אלה שהניעו את המילואימניק להפריח את הביטוי האומלל, מתקבל הרושם שדבריו אכן משקפים גישה רווחת בקרב מחאת המילואימניקים, שאינם רוצים ל"הזדהם" בענייני "התנתקות שמתנתקות". תנועת מחאה עממית, שחבריה מתייחסים ל"התנתקות" כאל מהלך פוליטי שנוי במחלוקת ותו לא, ואל ההתנגדות ל"התנתקות" כאל מאבק פוליטי, איננה טובה יותר מהשלטון שנגדו היא משגרת את חיצי ביקורת הציבורית. כאשר דפוסי הלשון המכובסים מבית היוצר של חונטת "ההתנתקות" מושרשים בין חברי תנועת המחאה, נשאלת השאלה איזו מין תנועת מחאה זאת... תפישת עולם של "התנתקות שמתנתקות" רק מסגירה את העובדה הטרגית שכל מהותה של התנועה הזאת מגיעה לידי מיצוי בתהלוכה של נושאי דגלים הצועדים בסך לשומקום. העובדה ששופרות התעמולה של חונטת "ההתנתקות" הצליחו להטמיע בציבור את לקסיקון הלבנת פשעי העקירה, שוב מעוררת את התהייה באיזו מידה השחיתות השלטונית היא בעצם בבואה של העם, והאם תנועת מחאה כלשהי הראויה לשמה בכלל יכולה לנבוע מציבור המתייחס לטיהור אתני של יהודים במושגים טריוויאליים של "התנתקות שמתנתקות". קשה שבעתיים היא תמונת המציאות הלאומית, כאשר מנהיגיה של תנועת מחאה, שניחנו באינסטינקטים מהפכניים, אינם מצליחים לתפוש את משמעותה הגורלית של "ההתנתקות" כפשע מכונן אשר רמס ערכים מכוננים של העם היהודי ומדינתו. מטבע הדברים, המנהיגים המצפוניים של תנועת המהפכה אינם מצליחים גם להבין שההתנגדות הציבורית ל"התנתקות" היא בראש ובראשונה מאבק מוסרי על דמותו של העם היהודי ומדינתו. תנועת מחאה השבויה במלכודת הפוליטיזציה של "ההתנתקות", עד כדי כך שהיא מתכחשת לזיקה הישירה בין פשעי "ההתנתקות" כסימפטום המובהק ביותר לתחלואים הממלכתיים ובין מחדלי מלחמת החיזבאללה כסימפטום משני שלהם, נגועה באותה פתולוגיה המכרסמת את המנהיגות. ללא דרישה תקיפה ונחרצת לסילוקם המיידי של כל פוליטיקאי, פקיד ואיש ביטחון שידיהם מוכתמות בפשעי "ההתנתקות" ולכינונו של המערך התחיקתי והמשפטי שיעמידם לדין, אין שום טעם, תכלית ותוחלת במחאה עממית. מחאת המילואימניקים מעדיפה להתיישר על פי האופנה התקשורתית החולפת ולהתייחצן בחליפה המזויפת של צדקנות המנערת את חוצנה מכל רבב של אופוזיציה "פוליטית" ל"התנתקות שמתנתקות". תנועה כזאת המתיימרת להפיל את השלטון אך מדברת בשפתו, לא רק שאיננה מאיימת על מעמדו אלא אף מחזקת אותו. יהודה צורף, רחובות