The Blue Elf
New member
"תנוחי."
מניה דיפרסיה, למעלה למטה. למעלה- אושר, קפצוץ, חיוך, היפראקטיביות, ריקוד, גיטרה, סופר חיוך. אני בסדר. מניה. למטה- דיכאון, שחור, מוות, דמעות, שורף, עיניים, בלבול, מחשבות, חור בראש, חור בלב, דברים רצים בפנים, יותר מדי מילים, יותר מדי מחשבות, מעט מדי יכולת לתאר. חוסר יכולת לתאר, לדבר. כמו רצון להקיא את הכל (זכרונות?). דיפרסיה. אני פשוט רוצה להקיא החוצה את כל המילים האלה, את כל המילים שאני מרגישה, ממש בחילה נהיית מהם ואני כבר מרגישה את הבטן מטפסת לי במעלה הגרון, להקיא הכל החוצה, ותעזבו אותי בשקט כבר. אבל אל תלכו כי אני לבד אבל תעזבו אותי תעזבו אותי אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו כי אני לבד תעזבו אותי כבר תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו הכל נורא מבולבל אתם לא יודעים, אני לא יודעת ואתם סתם שואלים ואני דוחה אתכם אחורה שלא תדעו, שלא תתערבו אני לא משוגעת אל תאשפזו אותי בבקשה אני לא משוגעת זה אפילו חתום, כתוב, תעודה, שחור על גבי הקלף אני שפויה והכי גרוע שזו לא באמת מניה דיפרסיה אלא רק שם כל כך טוב לתאר את ההרגשה כל כך כל כך כל כך טוב ואפילו הפסיכולוגית (לשעבר) התייאשה, אמרה שטיפול לא יכול לבוא עכשיו, שהוא רק יעשה יותר נזק. וזה מהדברים הכי קטנים. בהתאבדויות עמדתי 6 שנות סבל, שנאה ונידוי עברתי גם הפרעות אכילה, דילגתי ביניהן, עמדתי על קצה הצוק, אבל נשארתי שמנה, שמנה, רק שמנה ושמנה ושמנה יותר ויותר. 70 קילו, בפעם האחרונה שבדקתי, עכשיו בטח יותר. ורק הזוג משפטים המטומטמים האלה, רק הם הביאו לי שוב את הלמטה. "תנוחי." וכל המשפטים הקטנים האלה, הם רק המחט שפותחת את הפצע, זה העניין. לא המשפט הוא הבעיה, אלא אני. אני מגדילה אותם, והכל מתפרץ דרך החור הקטן שהסיכה פערה, בלי קשר למציאות או לעולם. אבל אתם יודעים, כשיש חור בבלון האוויר יוצא כולו, בלי קשר למיקום החור או לדבר שבגללו נוצר. ככה אני מרגישה. אין לי כוח יותר, במובן פיזי או מנטלי או מה שתרצו. הכל. פשוט, אין לי כוח יותר, אין לי כוח. תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת. לרדת ולרדת ולרדת.
מניה דיפרסיה, למעלה למטה. למעלה- אושר, קפצוץ, חיוך, היפראקטיביות, ריקוד, גיטרה, סופר חיוך. אני בסדר. מניה. למטה- דיכאון, שחור, מוות, דמעות, שורף, עיניים, בלבול, מחשבות, חור בראש, חור בלב, דברים רצים בפנים, יותר מדי מילים, יותר מדי מחשבות, מעט מדי יכולת לתאר. חוסר יכולת לתאר, לדבר. כמו רצון להקיא את הכל (זכרונות?). דיפרסיה. אני פשוט רוצה להקיא החוצה את כל המילים האלה, את כל המילים שאני מרגישה, ממש בחילה נהיית מהם ואני כבר מרגישה את הבטן מטפסת לי במעלה הגרון, להקיא הכל החוצה, ותעזבו אותי בשקט כבר. אבל אל תלכו כי אני לבד אבל תעזבו אותי תעזבו אותי אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו אל תלכו כי אני לבד תעזבו אותי כבר תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו תעזבו הכל נורא מבולבל אתם לא יודעים, אני לא יודעת ואתם סתם שואלים ואני דוחה אתכם אחורה שלא תדעו, שלא תתערבו אני לא משוגעת אל תאשפזו אותי בבקשה אני לא משוגעת זה אפילו חתום, כתוב, תעודה, שחור על גבי הקלף אני שפויה והכי גרוע שזו לא באמת מניה דיפרסיה אלא רק שם כל כך טוב לתאר את ההרגשה כל כך כל כך כל כך טוב ואפילו הפסיכולוגית (לשעבר) התייאשה, אמרה שטיפול לא יכול לבוא עכשיו, שהוא רק יעשה יותר נזק. וזה מהדברים הכי קטנים. בהתאבדויות עמדתי 6 שנות סבל, שנאה ונידוי עברתי גם הפרעות אכילה, דילגתי ביניהן, עמדתי על קצה הצוק, אבל נשארתי שמנה, שמנה, רק שמנה ושמנה ושמנה יותר ויותר. 70 קילו, בפעם האחרונה שבדקתי, עכשיו בטח יותר. ורק הזוג משפטים המטומטמים האלה, רק הם הביאו לי שוב את הלמטה. "תנוחי." וכל המשפטים הקטנים האלה, הם רק המחט שפותחת את הפצע, זה העניין. לא המשפט הוא הבעיה, אלא אני. אני מגדילה אותם, והכל מתפרץ דרך החור הקטן שהסיכה פערה, בלי קשר למציאות או לעולם. אבל אתם יודעים, כשיש חור בבלון האוויר יוצא כולו, בלי קשר למיקום החור או לדבר שבגללו נוצר. ככה אני מרגישה. אין לי כוח יותר, במובן פיזי או מנטלי או מה שתרצו. הכל. פשוט, אין לי כוח יותר, אין לי כוח. תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת. לרדת ולרדת ולרדת.
