תנאים

[הססנית לייט]

שני דברים

1. לא הייתי אומרת לה שזה מעציב אותי שהיא בוכה. לילד מותר לבכות ולהתפרק בלי לדאוג שמא הוא גורם להוריו צער. 2. מאז שהקטנה שלי פעם, באמצע טנטרום סוער והיסטרי שהתפתח למימדי ענק, פשוט הפסיקה הכל מיוזמתה ונצמדה אלי בחיבוק שהיה בו יאוש תהומי וחוסר אונים ובקשה אמיתית שאעזור לה לצאת מזה, למדתי שזו הדרך שלה. למדתי לזהות מתי היא מרגישה שהיא בעצמה עברה איזה גבול שהיא לא מצליחה לחזור לעצמו, ובשלב הזה אני מחבקת אותה חזק. זה תמיד מרגיע אותה בשניות ומאז הסיטואציות האלה התקצרו פלאים.

 

[ענבים2]

ואי חיבוק בטנטרום גורם לה ליותר עצבים

ובכלל למדתי, שמה שהריגע קודם, לא מרגיע בטנטרום הבא. אם פעם נרגע בחיבוק, פעם אחרת תרגע ממשהו אחר. אני באמת משתדלת להיות קשובה לה, ולא לכלמני אמצעים שאני יודעת שעשויים להרגיע אותה... אני מנסה להתיחס לכל טנטרום, כאל אחד בפני עצמו. וככה יותר קל לי לנתח אח"כ מה עזר, מה קידם, האם יש שיפור וכו. היא ילדה טובה. באמת שהיא ילדה נהדרת. תמיד אומרים עליה דברים ככ טובים. ואני רואה כמובן דברים עוד יותר טובים פי אלף. ואין בי ולא טיפת אכזבה כשבוכה. כי מותר לה להביע כעסים בצורה שזקוקה לה. לה עדיין אין מחוייבות להתחשבות... אבל היא כן צריכה להבין את ההשלכות לכך. את הפספוס הגדול של הטנטרום הזה (היה אמור להיות ערב אחר לגמרי, משהו באמת כייפי והפך להיות אחד אחר ולא ממצא). אגב ואם אתן שואלות איפה גבר היה- כי את זה לא סיפרתי- ברגע שהתחילה החגיגה, הוא נכנס לחדר מחשב ולא יצא ממנו עד לרגיעה הכללית.

 

[ענבים2]

בכל אופן תודה לכולן על התשומת לב והעצות

נראה לי שנכון יהיה להרחיב את הרפרטואר של התגובות שלי והתיחסות לגברת הצעירה. אני מנסה מאוד להתייחס אליה בהתאם לגילה. אני כן רוצה להפסיק עם כל המילות תנאי. כי יש כאלו שהם כבר לא במקום. ואני צריכה לרענן קצת את הגבולות שלי. נתחיל מזה שאפחית את הלחץ של הניקיון.. לגבי ההדרכה ההורית-אני כ"כ מודעת להשפעה של ההורים שלי והמגבלות שהיו עלי (ועברתי טיפול והכל) שאני חושבת שהדרכה הורית, בכל אופן בשלב הזה, היא פחות הכרחית. כי יש בי מודעות היסטורית. ואני יודעת לתפוס את עצמי נכון, כמובן עד גבול מסויים. אם כי אני לא פוסלת את האופציה להדרכה הורית בעתיד.