תמלול רגשות

[בימבילי]

תמלול רגשות

נוגה בת שלוש וחצי. בינקותה נהגתי להשתמש בכלי של תמלול רגשות. עכשיו היא כבר גדולה ומתמללת לבד...אבל אורי עדיין תינוק ומדי פעם אני מתמללת (לדוגמא, אורי בוכה ואני אומרת: אורי מתוק, אתה עייף ורוצה לישון אבל קשה לך להירדם, אמא אוהבת אותך תעזור לך וכו). בתקופה האחרונה אני מקבלת תיקונים מנוגה, כמו בדוגמא שנתתי, התקבל ממנה התיקון הבא: אמא, אורי לא עייף, הוא כועס כי הוא רוצה לאכול ממתקים (כל אחד ועולם התוכן שלו...). ואני - פתאום עולות בי תהיות לגבי כל שיטת התמלול הזו. לא עדיף רק לנחם בלי להכניס תאורים של רגשות (שאולי הם באמת לא נכונים)?

 

[אפרתש]

אני מסכימה עם נוגה

ולא רק כי יש לה שם מקסים

וגם נגה שלי מתמללת את אחותה בצורה שונה מההבנה שלי. ואולי היא צודקת. אחרי הכל - היא יותר קרובה אליה במנטליות. אני בכלל בעד שהורים יפנימו שהם לא יודעים הכל, ולכן כדאי להקשיב הרבה ולדבר מעט.

 

[אםהבניםשמחה]

המללת רגשות

עד כמה שידוע לי, זו המילה. אני תמיד שואלת. "את בוכה, משהו מציק לך. אולי את רעבה, רטובה, משועממת?..."

 

[kby]

אז מתמללים רק רגשות שלהם, לא שלנו

אומרים "אתה בוכה, קשה לך, לא מבינים מה אתה רוצה"- דברים שהם בטוח נכונים... ולא מכניסים להם רעיונות לראש. וגיליתי עוד שכשאני שואלת את תומר (2.25) למה אורן 0.5) בוכה, אני מקבלת ממנה הסבר שבהרבה מאוד מקרים מתברר כנכון... אז שווה להקשיב להם.

 

[שרון של אייל וליאור]

אפשר אולי לותר על התיאורים

ולהשתמש רק בהגדרה המילולית של הרגש. כלומר - אתה כועס/עייף/מתוסכל/שמח/חושש/מתגעגע וכו', מבלי להיכנס לסיבה שבגללה הוא חש כך.

 

[ליאת +]

גם זה סוג של פרשנות

למשל- אם אומרים לילד שנטרף מכך שפתחנו את הארטיק כשבעצם הוא רצה לפתוח אותו- אתה עייף- אז זה כבר הסבר כללי שלנו ולא תמלול. בכלל אני גיליתי שאצלי "אתה עייף" מספק הסבר ל- 90% מהמצבים ה"מפלצתיים" (ואני ממש לא אומרת את זה לזכותי). עדיף כנראה להצמד לתיאורי ולהגיד- אתה רצית לפתוח את הארטיק?. כשאני חושבת על זה בשימוש מסויים בתמלול יכול להיות גם משהו מרחיק ואפילו מתנשא. כנראה שכמו בכל שיטה- צריך לדעת מתי וכמה.

 

[mishtal]

ואם גם נוטים יותר להשאיר

סימני שאלה בסוף המשפט ופחות סימני קריאה אז זה מפחית מהאפקט החד משמעי והשיפוטי. לדוגמא: "את עייפה כבר?" או: "את בוכה כי קשה לך לעשות...?" ואני גם מסכימה שהכל עניין של עיתוי ומינון. לא חייבים להשתמש בכך כל הזמן. אפשר גם לשתוק מדי פעם (אפילו מומלץ

) ולהכיל את הילד ע"י חיבוק בלבד.

 

[שרון של אייל וליאור]

נכון אבל בהחלט ניתן לומר

אתה כועס / מאוכזב כי את הרצית לפתוח את העטיפה של הארטיק בעצמך. דווקא עייף זו הגרה מאוד כללית, ואני משתמשת בה יותר "לאחר מעשה". אם מדברים על מצב שהיה, אני מפנה את תשומת ליבו של אייל לכך שבגלל שהוא כבר היה עייף היה לו יותר קשה.

 

[בימבילי]

אבל יש מידה של התיימרות

בלחשוב שאני יודעת את המינוח המדוייק של הרגש וגם את הסיבה. זה בדיוק כמו לתמלל ולא לקלוע.

 

[לאה_מ]

נכון, ומצד שני אנחנו גם רוצים

להראות להם שאנחנו מבינים, וגם לתת להם את הכלים להמליל את הרגשות של עצמם כשיהיו מסוגלים לכך. לכן אני מציינת את הרגש כשאני חושבת שאני יודעת מה הוא. זה, כמובן, לא אומר שאני צודקת. אבל אם הילד בוכה ואני לא בטוחה למה, אני רק מציינת את העובדות שידועות לי. אם אני חושבת שאני יודעת מה הרגש, אני בהחלט משתמשת במינוח, והילדים שלי יודעים גם לומר לי בצורה טובה איך הם מרגישים.

 

[kokopeli 1]

מסכימה ומצד שני

אם אנחנו נתאר בפני הילד מצב שהוא לא נכון (למשל עייף במקום כועס) אז עלולות להוצר שתי בעיות בסיסיות: 1. "הם לא מבינים אותי" - אנחנו כאילו רוצים להראות להם שאנחנו מבינים אותם, ומשיגים את התוצאה ההפוכה. 2. בלבול בזיהוי רגשות. "אני מרגיש משהו מסויים ובכל פעם קוראים לזה אחרת". אני מאוד נזהרת עם התמלול הזה. זה מאוד יומרני בעיניי.

 

[irisgh]

פעוטות עדיין לא יודעים מה הם מרגישי

מרגישים. לפעמים אפילו לא יודעים שקר להם, או שחם להם, אלא בעיקר שלא נעים להם. בדיוק כפי שאני מלמדת מה זה קר וחם, אני גם מלמדת מה זה כועס, עצוב, שמח. ובהמשך רגשות יותר מורכבים: מאוכזב, מתבייש... גם אם אני לא קולעת בדיוק, עם השימוש שלי הילד לומד אף הוא להשתמש במילים אלו לנסות לתאר את רגשותיו. גם אצלו, בהתחלה לא בדיוק, ובהמשך, האבחנות יתעדנו. הייתי כל כך גאה לא מזמן ביניבי, שאמר לאבא שלו 'אבא, למה אתה אומר שאני אפרוח (כשאביו הקניט אותו בהומור, לפי הבנתו), זה מעליב אותי'. אבל בשביל שהוא ידע שיש דבר כזה להעלב, הוא היה צריך לשמוע קודם כל את השימוש במילה. ביחס אלי, ביחס אליו, ביחס לאחרים. וביחס לעצמו זה השימוש הכי עוצמתי, מגדיר, עוזר להבנה. הרי אי אפשר להבין מישהו אחר, עוד לפני שהבנו את עצמנו באופן הזה. אי אפשר להתבונן 'מבעד לעיניו' - 'איך אני הייתי מרגיש כשמדברים אלי ככה', אם אף פעם לא ידעתי איך אני עצמי מרגיש כשמדברים עלי ככה. ובכל זאת, שיטת התמלול, ובעצם כל מהות ההורות, מתבססת על הנחה. הנחה שההורים יכולים לראות מה קורה לילד שלהם. לא רק משליכים עליו. אותו אב / בעל, שבהודעה אחרת רואה את הילדה שלו כ'רעה', לא מסוגל אפילו לראות דרך עיניה של ילדה קטנה. הוא אגוצנטרי מדי. ברור שאב כזה, עדיין לא בשל מספיק לתמלל, כי הוא לא יודע שלילדה קטנה יש רגשות, ושהם מניעים אותה. ההורה צריך להיות מפותח, קשוב, ומסוגל לראות מישהו אחר במידה סבירה (ולא לחשוב שכולם לחלוטין כמוהו), כדי שינחש מספיק פעמים, מספיק קרוב. מכאן והלאה, הילד כבר יקח את זה. אז אם את, או אני, חושבות פעמים רבות מדי שהילד עייף (ואולי זה כי את עייפה? לי קורה הרבה פעמים שאני משליכה את מה שאני מרגישה), אז שימי לב בפעם הבאה. אני למשל, יודעת כבר, שלמרות שלי תמיד חם, לילדים בעצם לפעמים בכלל קר. אז בנושא הזה אני שואלת (את הגדול), או פשוט מלבישה חם משנראה לי, את הקטן. לכל אחד ההטיות שלו. עדיין, אין שום דרך לטפל בתינוק בלי לנחש, מתוכי, מתוך ההזדהות שלי איתו, מה עובר עליו. עזבי תמלול. עצם האיך להלביש אותו, האם להאכיל אותו עכשיו, מתי הוא צריך ניחומין ומתי לעודד אותו הלאה - הכל תלוי בפירוש שלנו את מה שעובר עליו עכשיו. תמלול זה רק לעבור דרך המדיום המילולי בנוסף. אבל את עצם הפירוש, בוודאי לגבי תינוק קטן, אנחנו עושים כל הזמן.

 

[בימבילי]

ככל שאני קוראת יותר תשובות

וחושבת על זה יותר אני מבינה שתמלול (או המללה?) לתינוקות היא יומרנות, שלא לומר התנשאות. ובעצם - למה זה טוב? ובדיוק בגלל מה שאת כתבת בסוף. יש הבדל גדול בין הפירוש שלנו בנינו לבין עצמנו או המחשבות שלנו לבין לתת לזה ביטוי מילולי. אני חושבת שאם התינוק שלי בוכה ואני מהרהרת במצב ומנסה לחשוב למה, זה עדיין לא להגיד לו למה הוא בוכה. גם אם נתתי לו כמה אופציות. ובגיל כזה נראה לי שכדאי לחבק, לנחם, להרגיע, אבל לא לנחש. אני גם לא חושבת שיש קשר ישיר בין תמלול (לתינוקות, אני מדגישה שוב) לבין היכולת להביע רגשות בגילאים מאוחרים יותר. והערת אגב: גם האב השנוי במחלוקת שחושב שבתו רעה, בעצם עשה סוג של תמלול. כמובן שהוא טעה בגדול לגבי הרגשות שלה - אבל האם זו לא דוגמא לחוסר התקפות של השיטה בגיל כה צעיר? טוב, אני השתכנעתי מעצמי ואני פורשת לישון אבל אשמח לשמוע עוד דעות! לילה טוב.

 

[לאה_מ]

אני לא בדעתך.

שיקוף רגשות ותמלול רגשות הוא טכניקה של הקשבה פעילה, טכניקה של הבעת אמפתיה, שלא מוגבלת רק לתינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את עצמם. תארי לעצמך, שאת מרגישה עצובה, כועסת ומתוסכלת וזה מתבטא בכך שאת צועקת על בעלך. תארי שהוא מחבק אותך, ואומר לך "אני מבין שאת כועסת מאד. אני מבין שאת עצובה". זה לא יעשה לך הרגשה טובה? לדעת שהוא מבין? ואם, למשל, את לא עצובה, אלא מתוסכלת - זה יהיה כל כך נורא שהוא נקב ברגש הלא נכון בזמן שהוא היה כל כך אמפתי כלפייך? בעיני לא. אני אישית משתמשת בשיקוף רגשות מדי פעם גם בשיחות עם מבוגרים, ואני חושבת שזו לא התנשאות או יומרנות, אלא פשוט נסיון אמפתי וכן להבין מה עובר על הזולת. אני חושבת שזה מאד תלוי בקונטקסט ובטון בו נאמרים הדברים, אבל אני לא מסכימה עם גישתך לפיה שיקוף רגשות כשלעצמו הוא יומרני ומתנשא.

 

[לאה_מ]

והאב השנוי במחלוקת לא עשה שום שיקוף

רגשות או תמלול או איך שלא נקרא לזה!!!!! להיפך - הוא הכניס את בתו בתוך מסגרת סטריאוטיפית. להתנהגות שלו לא היה כל קשר לתמלול רגשות (אלא אם המדובר, כמובן, ברגשותיו שלו, וגם אז לא הייתי חושבת שזו הגדרה נכונה).

 

[mishtal]

מנצלת את ההזדמנות להמליץ על ספר

מקסים בנושא של הבעת רגשות שנקרא : "בארץ ההבעות". (הכותבת היא מיה בר-מוחה). מתוארות שם דמויות בעלי הבעות שונות וקבועות שבמהלך הסיפור מתחלפות בעקבות ארוע חגיגי שגורם לכל דמות להרגיש אחרת ממה שהיא בד"כ מרגישה. (הפרצוץ המאושר הופך לאומלל, הרגזן לרגוע וכ'ו.) ספר משעשע בעיניי עם איורים מתוקים. אני מסכימה שאין דרך להמנע לגמרי מפרשנות ושיפוטיות אבל, כפי שציינתי, אפשר לסיים משפט בסימן שאלה או להעמיד מספר אפשרויות. כשהילד לומד לבטא את עצמו, אפילו רק ב"כן" או "לא", הוא יכול לענות בעצמו מה נראה לו מבין האפשרויות ששאלתי.

 

[בימבילי]

רציתי להגיד לך קודם, ושכחתי

שאני מאוד מתחברת לנושא סימן השאלה שבאמת קצת מרכך את הטוטליות של הפרשנות ומשאיר את הבחירה בידיים של הילד. ולגבי ספרים - יש ספר של פאול קור שנקרא "לפעמים" שבו יש ציורים מאוד פשוטים של אותו ילדון עם הבעות שונות ויש תאור של ההרגשה (לפעמים אני עצוב, לפעמים אני שמח וכן הלאה). הבת שלי יושבת עם הספר ומקריאה אותו מחדש לעצמה כי בערך עם 80% מהתאורים של פאול קור להבעות היא לא מסכימה...