תמימות נשכחת למלא את החלל, ברגעים קסומים של חשיכה. לטעום את הריח, הממלא את אפי, באהבת קיץ נשכחת. לדעת, שהתמימות, אותה השארתי מאחור, בין ענפים שבורים של עץ, הקורס, תחת עומס פירותיו, עוד תעלה על פני השטח.
