משהי יקרה כל כך,
אני שומעת מהמילים שלך כמה קושי את חווה, כמה הכאב הוא בלתי נסבל ובייחוד כמה עייפת ונמאס לך מהכל.. והרגשות הללו שלך נוגעים בי עמוק, כי אני זוכרת, מרגישה ומכירה אותם כל כך מקרוב. שוב ושוב. ושוב. וחושבת שבאמת כשהדיכאון משתלט על הכל, כשהתחושה היא ששום דבר לא עוזר ושום דבר גם לא יעזור לעולם, אי אפשר לשאת את זה יותר והדחף היחיד הוא לגמור הכל כאן ועכשיו. אבל חשוב שתזכרי שההרגשה ששום דבר מהתחושה הקשה הזו לא ישתנה לעולם היא חלק מהדיכאון עצמו (גם לי היה קשה לשמוע את זה, אך היום אני מאמינה בזה בכל ליבי).. האמת היא, שאם את מטפלת בעצמך ונותנת לאנשים להושיט לך יד אל תוך התהום העמוקה שהדיכאון כופה עליך, האמת היא שהמציאות תשתנה..שאט, אט, הדיכאון ייחלש ויגיעו גם ימים אחרים..אני לא אומרת לך סתם, אלא מתוך התהומות הבלתי אפשריים שאני חוויתי וחווה, מתוך הניסיונות האובדניים, ומתוך ההכרה היום שעדיין קשה לי, אבל אני במקום אחר וטוב יותר.. שיש שינוי..שיש התקדמות.. שזה קורה. אל תוותרי.
רוצה לנסות מעט לפרק את כל המערבולת שאת נתונה בה כעת?
אני מבינה מהמילים שלך שנמאס לך שמחטטים לך בנשמה, ומצד שני מבינה שאת בוחרת להשאיר פתקים..ושאולי יש שם כמיהה שלא יותירו אותך לבד בכאבך שיבינו מה שאת מרגישה. אך אולי הציפיה שלך פוגשת התנהגות שונה של ההורים שלך..וככ רצית שזה יהיה אחרת? ואולי כשזה קורה במציאות, הרצון שיהיו שם כבר איננו ואז הדאגה שלהם מרגישה כחיטוט וחדירה מכאיבה כל כך? איך הם מחטטים ומה היית רוצה שיהיה?..
למה את רוצה לשתוק יקירה? למה את רוצה שכולם יפסיקו ותיוותרי בבדידותך?
רוצה להגיד לך שאת לא לבד. אני מרגישה אותך ואת הכאב העמוק שלך, את התשישות, את השבר, את הרצון לשתוק, את השנאה והגועל שאת חווה כלפי עצמך..אני מרגישה הכל וכואבת איתך ככ, ושולחת חיבוק חזק ככל יכולתי מעומק ליבי..ומקווה כל כך שתצליחי להושיט יד חזרה ולהיות פחות לבד. בבקשה תמשיכי לכתוב..
איתך יקרה!
